מעל הגבעה ביקורת סרט

A Strange Course of Events Movie Review

יאיר פרי על "מעל הגבעה":
"שיטוט סתמי שלא מצליח להתרומם מעבר לחוסר נעימות מציקה"

סרט ארכיון שתף/י

משחק אורי פפר, מוני מושונוב, מיכאלה עשת, מאיה קניג, מיה דגן, בתני גורנברג במאי/ת רפאל נדג'ארי

ישראלי

ביקורת סרט למעל הגבעה מאת יאיר פרי | מבקר קולנוע וטלויזיה

ציון המבקר

"חוויה סיוטית"

דירוג הגולשים

ראית את הסרט? העבר/י את העכבר ודרג/י!

4/10

היכן תצפו?

בקולנוע

33.3% בבית

33.3% לא אצפה

33.3%

שלח/י

Seret Buzz

הוסף/י למועדפים הוסף/י ל"רוצה לראות" התחבר/י הצטרף/י בחינם!

"מעל הגבעה" הותיר אותי מבולבל. הדיבור הכללי עליו טוען שמדובר ביצירה לאנשים המסוגלים להנות מסרט ש"לא מתרכז סביב סיפור". הסיפור, בכל זאת, עוקב אחר שאול (אורי פפר), עובד אפרורי בקופת חולים, הנוסע לחיפה בכדי לבקר את אביו (מוני מושונוב) לאחר נתק של חמש שנים ומגלה שהוא חי עם בטי (מיכאלה עשת) רוחניקית חביבה ושתלטנית המנהלת חנות קריסטלים בקניון בו שניהם עובדים. השיבה הביתה היא לא בדיוק מה ששאול ציפה לו וימיו בחיפה נעים בין הזויים למסוייטים. אבל, כאמור, מסתבר שלא באנו עבור הסיפור.מה משמעות ההצהרה המוזרה הזאת, ש"הסיפור לא חשוב"? כנראה שהיא נובעת מכך ש"התסריט הוא לא הצד החזק של הסרט". מה בעצם קורה בסרט? שאול עובר מיני אפיזודות בימיו בחיפה המחוברות זו לזו בקשרים נסיבתיים של דבר מוביל לדבר, אבל לא רגשיים או רעיוניים. בניסוח פשוט: לא ממש ברור מה הסיפור רוצה להגיד. שאול נרגן, קורבני, מאשים, מוכה גורל, חסר מזל, לא תקשורתי ובאופן כללי: דמות שקשה מאוד להזדהות איתה. אך הקשה מכל הוא שלא ברור מה המסלול אותו עובר שאול בסרט, מאיפה הוא מתחיל, איפה הוא מסיים ומה הוא למד בדרך. כנראה שזאת הכוונה ב"הסיפור לא חשוב".

אין לי בעיה עקרונית עם קולנוע שלא מתבסס על תסריט הדוק. קחו לדוגמא את להיט הקיץ "כוח משיכה", סרט שאת עלילתו ניתן לסכם ב"אין כח משיכה. לא פיזי ולא נפשי". עם זאת, מדובר ביצירה חשובה בגלל האספקטים האודיו-ויזואליים המרשימים שלה. אי אפשר לטעון ש"מעל הגבעה " מביא חדשנות קולנועית או אסטתית של ממש. למעשה, ישנן כמה בחירות לא ברורות בשוטים שמייצרות תחושה שרירותית ושטוחה (הנפילה של שאול במדרגות, למשל).יש עוד אספקט בחוויה הקולנועית שלכאורה יכול להיות לא תלוי בסיפור או באסתטיקה: החוויה הרגשית הכוללת, מה שנקרא - ה"וויב". כאן ישנה הצלחה: הסרט מייצר תחושה לא נעימה באופן כללי. רפאל נדג'ארי, הבמאי, מייצר עולם שכולו חריקות, כשלים בתקשורת ומבוכה. הבעיה היא שחוסר הנעימות הזו לא זוכה לרגעי חסד שיאוורו אותה ויקנו לה משמעות. הרגעים המעטים בהם אנו זוכים להפוגה מגיעים מעט מדי, מאוחר מדי ולא עשויים מספיק טוב בכדי לעורר בנו תגובה רגשית. כך קורה שלא ברור בדיוק על איזה חלק מהחוויה האנושית מצביע הבמאי כאומר עליו שהוא "לא נעים": יחסי בן אב? יחסי אב בת? יחסי גבר ועיר ילדותו? יחסי גבר ואישה? החוויה האנושית כולה? לטעמי, הכלליות הזאת מרגישה יותר כקפריזה ילדותית מחוויה קולנועית שלמה.

מעבר לניסיון לייצר חוויה מטרידה של שוטטות בעיר הנעורים, שהוא רעיון לגיטימי ומסקרן ביצירה קולנועית, יש משהו לא סגור בסרט הזה שמעורר תחושה של פספוס וחובבבנות יותר מהתכווננות מודעת. שורות הדיאלוג חורקות בשיני השחקנים (המעולים), אפיון הדמויות והסיטואציות שטחי, הסאונד לא מציאותי, הניצבים לא אמינים (בסצינת השוק לדוגמא), הקישור בין פרקי הסיפור רופף והסיום מופרך.יש הרגשה שהיוצר זרק את כל הסיטואציות הלא נעימות שיכל היה לחשוב עליהם: בת זוג מעצבנת של האבא, כלבה מפריעה לישון, תקלות במחשב, דגים חיים בשוק, אשפוז בבית חולים, התנהלות עם קביים, ילדה מאוכזבת ואקסית חסרת חמלה. כן, אתם תרגישו את חוסר הנעימות של החוויה האנושית/גברית. וכן זה יהיה לא נעים, ממש כמו יתוש המציק לך כשאתה מנסה ללכת לישון. אבל האם תרוויחו משהו מעבר לזה? לא בטוח, וזאת כבר שאלה של תפקידו של הקולנוע. לטעמי, זה לא מספיק.

יאיר פרי | מבקר קולנוע וטלויזיה

עמוד הסרט תמונות מהסרט הוסף/י ביקורת!

שתף/י