[rating=4]

איזו הפתעה. מי חשב שסרט אסונות עם מפלצות ענק יכול להיות כה מבדר ועשיר ויזואלית. אכן, לגודזילה נוכחות ארוכה ולא אחידה באיכותה על המסך הגדול. הגרסה היפנית המקורית, הידועה גם כ"גוג'ירה" של הבמאי אישירו הונדה (1954), הייתה סיפור קודר שבו לטאה ענקית מתייחסת לפחד היפני מפני פצצות האטום שלאחר מלחמת העולם השנייה. בגרסה האמריקנית שיצאה לאחר מכן, חתכו הרבה מהעלילה, דיבבו חלק לאנגלית, הוסיפו סצנות חדשות עם השחקן ריימונד בר ("פרי מייסון), והפכו את הנושא המרכזי לסרט מפלצות מבדר.

סרטי המשך רבים, ברוח זו אך בדרגות שונות של איכות, יצאו מהאולפנים הגדולים לאורך השנים, ובדרך כלל הציבו את גודזילה אל מול ייצור מאסיבי אחר. לאחר מכן, בשנת 1998, במאי סרטי האסונות רולנד אמריך ("היום השישי") החזיר את גודזילה להוליווד, אך הסרט עצמו הפך לאסון ואוהדים רבים התאכזבו ברחבי העולם. מאז הייתה רק עוד הפקה אחת לנושא, וזו נעשתה ביפן: "גודזילה 2000", וכנראה שהעולם החליט לוותר על הזיכיון, עד שהוליווד החליטה לעשות זאת שוב, ובשם המקורי: "גודזילה". אלא שהפעם, הוליווד עשתה את זה נכון.

הסיפור מתואר ברובו מנקודת המבט של פורד ברודי (אהרון טיילור-ג'ונסון, "קיק אס"), מומחה לחומרי נפץ בחיל הים האמריקני. אביו, ג'ו ברודי (בריאן קרנסטון, "שובר שורות"), עבד בעבר במתקן גרעיני ביפן שסבל מדליפת קרינה, לאחר ששני מדענים, ד"ר אישירו סריזאווה (קן וואטאנאבה, "התחלה") ו-ויויאן גרהאם (סאלי הוקינס, "יסמין הכחולה"), גילו שלד עצום של יצור לא ידוע.

פורד תמיד חשב שהאובססיה של אביו עם מה שקרה במתקן הייתה קשקוש, אבל אחרי שנסע ליפן כדי לחלץ אותו מהכלא בעקבות הסגת גבול, הם נתקלים בייצור מכונף ענק ומבינים שמשהו מוזר באמת קורה. פורד חוזר לחיל הים כדי לסייע לעקוב אחר הייצור, אשר ניזון מקרינה רדיואקטיבית. יש גם עוד מפלצת, שאותו הם מכנים גודזילה, שעוקבת גם היא אחר הייצור. כשמפלצת אחת רודפת אחר אחרת, והצבא רודף אחר שניהם, הם דואגים לכלות כמה ערים, כמו לאס ווגאס, ואף סן פרנסיסקו, שבו אשתו של פורד (אליזבת אולסן, "שבעה צעדים") ובנם מתגוררים.

הבעיה עם הסרט של אמריך משנת 1998, היא ש"גודזילה" ראה עצמו כסרט אסונות – גישה שדחפה את הרעיון הגדול מעבר למידותיו. הסרט החדש – משנת 2014, בבימויו של גארת' אדוארדס ("מפלצות"), עושה דבר חכם מאוד כדי להישאר נאמן יותר לרוח המקור. מלבד הכרה ישירה באירועי הסרט היפני מ-1954, הוא גם מעלה הרבה ביבליוגרפיה להטלת הפצצות האטומיות והניסויים האטומיים לאורך השנים.

בעשותנו כך, הסרט מעלה את גודזילה למשהו יותר מסתם לטאה ענקית; הדמות מייצגת את ההיסטוריה של יפן וניסיונותיה להתאושש מאירועים היסטוריים הרסניים. זה לא אומר שיש דבר אחד אמיתי ב"גודזילה", נהפוך הוא, אבל הצורה שבה הבמאי מחבר את הדמיון בסרט למציאות המעשית של ימינו, בהחלט משמעותיים ומוקירים זאת גם בהשלכה שלהם לסרט המקורי.

"גודזילה" מביאה למסך מספר גדול של סצנות מרגשות ומקוריות. הקטע שבו זוג חיילים מסתתרים מאחד היצורים המפחידים על גשר רכבת מותח במיוחד; או למשל, חצי השעה האחרונה, אשר מציעה שפע של קטעי פעולת בין מפלצות, וכמובן שהכל נעשה באמצעות אפקטים מעוצבים להפליא.

אבל זה לא רק יצורים ענקיים שהופכים את סרט לכיפי, זה האופן שבו אדוארדס מעמיד את המצלמה והדרך שבה הצופים לומדים על המתרחש – כמו צופים בסרט דוקומנטרי. צילום מרהיב במיוחד של גודזילה נעשה דרך חלונות של אוטובוס ילדים, ואחר מוצג דרך משקפת של חייל הצונח אל הקרקע ועובר את היצור בדיוק כשהוא נופל. למעשה, חלק גדול מהצילומים נעשים דרך חלונות או משטחים שקופים אחרים, במטרה להעביר את הרעיון שבני אדם עדים למשהו מפחיד וקשה להבנה. אדוארדס עושה שימוש בגודזילה במשורה וביעילות, כך שכל שנייה שהיא על המסך נמדדת בקפידה.

ראוי לציין גם לטובה, כי "גודזילה" משתמש בחוכמה בתלת מימד, אשר מדגיש את הגודל המסיבי של היצורים, אך גם מאפשר לרגעים מסוימים של "הלם", שגורם לצופים לקפוץ מהמושב. עם זאת, חשוב להדגיש בשל יוקר מחירי הכרטיסים לתלת מימד: התלת מימד אינו חיוני כאן, אבל זה כיף גדול ושווה במקרה זה – רק אם אתם אוהדים את הפורמט.

הופעות השחקנים טובות, למרות שחלק מהדמויות אינן מפותחות עד הסוף. זה חבל, למשל, שאף אחד לא הבין מה לעשות עם אליזבת אולסן, בעיקר לאחר פריצת הדרך שלה בסרט "מרתה מרסי מאי מרלן". היא הרבה יותר כשרונית מאשר רק לשחק בתפקיד האישה הגנרית שניתן לה כאן.

הסרט "גודזילה" עושה את רוב הדברים בצורה נכונה. הוא מספק הרבה אקשן והתרגשות, תוך שמירה על תחושה של אינטליגנציה. הצופה זוכה לעומס חזותי וקטעי פעולה, וגודזילה מקבלת את הכבוד שלה היא ראויה בזכות עצמה וללא הסברים מיותרים. יש סיבה לכך, שהנושא שמר על פופולריות כה רבה במשך עשרות השנים. סרט מבדר זה אמור להבטיח שהנושא ישמור על פופולריות גם בשנים הבאות.