[rating=3]

המיזם המשותף בין שני גיבורי הענק של אולפני "מארוול" אמור לספק את הטוב ביותר שבין שני עולמות אקס-מן: הטוב מול הרע. אחרי הכל, יש הרבה עסקים לא גמורים בכל אחד מהצדדים של הגדר בסדרת המדע בדיוני (מבוססת הקומיקס) שבו המוטאנט העיקרי, פרופסור איקס (פטריק סטיוארט, "מסע בין כוכבים") והאויב הקבוע שלו, מגנטו (איאן מק'קלן, "שר הטבעות"), נלחמים האחד בשני באופן קבוע.

אלא שהפעם השניים משתפים פעולה, כשהוליווד מחזירה את הגיבורים בזמן, עם דמויות צעירות ושחקנים מושכים. לכן פרופסור איקס הוא בעצם צ'ארלס אקסבייר (ג'יימס מקאבוי, "טראנס"), ואילו מגנטו הוא אריק לנשר (מייקל פאסבנדר, "12 שנים של עבדות"). למרבה הצער, לאחר שהסרט נפתח באפקטים תלת ממדיים עוצרי נשימה וסיפור שנראה כמרתק, "X-מן: העתיד שהיה" מתקרר בהדרגה למוצר חסר פיתולים, מאולץ, משמים ושטוח.

הפרולוג המרגש המבוים בהווה, או לפחות בעתיד הקרוב, מראה כיצד המוטאנטים על סף הכחדה בחסות רובוטים ענקיים המכונים סנטינלים (בעברית: זקיפים). בניסיון נואש להציל את היום, וולברין (יו ג'קמן, "עלובי החיים") נשלח בחזרה בזמן לוושינגטון כדי לשנות את מהלך ההיסטוריה, שהובילה לעלייתם של הזקיפים.

הפרופסור ומגנטו מורים לוולברין לחפשם בגרסה צעירה יותר בעת שהוא שם, תוך מסע קשה ביותר. האם וולברין יצליח במשימה? ידידתו הטובה, רייבן (המכונה גם מיסטיק, ובגילומה הסקסי של ג'ניפר לורנס, "משחקי הרעב"), חושבת שכן. עליו להציל את העולם מהתנקשות במדען גנטי מוביל, ד"ר בוליבר טראסק (השחקן פיטר דינלקייג', מ"משחקי הכס"), אחרת כולם יאבדו תקווה. אבל בערך במחצית הדרך של עלילה ישירה ומסקרנת, המסע נכנס לסבך מבולבל וקוצני, שממנו הצופים לא מצליחים להשתחרר, גם אחרי כותרות הסיום.

המראה של ארצות הברית וצרפת בשנות ה-70 בהחלט אותנטי. ג'קמן בתפקיד הטוב ביותר שלו כלוגאן / וולברין, וכך גם מקאבוי, פאסבנדר ולורנס עובדים היטב יחד ובצורה שלא תיאמן. אולם כוחה של הרביעייה המופלאה נדחקת לפינה באופן זמני, כאשר מגיע למסך העצלן הסופר מהיר, קוויק-סילבר (אוון פיטרס, "קיק אס"), ואז הסרט הופך לפיצוץ אמיתי.

חבל שהוא לא נשאר יותר זמן על המסך, אלא עוזב לאחר דקות ספורות. הצופים מחבבים את דמותו של קוויק-סילבר, אך בכל פעם שהבמאי, בריאן סינגר ("החשוד המיידי"), חוזר לתקופת ההווה, הוא כבר לא מופיע שם. במקום זאת פוגשים בסטורם (האלי ברי, "הקריאה") ובקיטי פרייד (אלן פייג', "התחלה"), המגיעים באופן זמני ושולי כדי לנסות את כוחם אל מול הזקיפים. רצפים אלו, שלוקחים את הצופה מהעבר להווה בסחרחורת אינסופית, רק גורמים לאי נחת ויזואלית, שבירת רצף העלילה ובדרך כלל הם נגררים עד כדי מעצבנים.

 "X-מן: העתיד שהיה" אמנם נהנה מכמה סצנות פעולה מדהימות, כמו למשל כאשר מגנטו זורק אצטדיון כדורגל ענק על הבית הלבן, אך יש גם קמטים רבים בעלילה, שפשוט לא מגוהצים היטב. באופן כללי, ההתמזגות של שתי תקופות ושני אקס-מנים מתקופות שונות, מקנות ל"X-מן: העתיד שהיה" מעין קצב שמתחיל ומפסיק ללא הרף, כמו מוזיקה שמתנגנת היטב, אך פתאום משנה מקצב לקקופוניה צורמנית.