"האשמה, ברוטוס יקירי, איננה מוטלת בכוכבים, אלא בנו"

בחור חכם השייקספיר הזה. עוד ב-1599, הרבה לפני שזה היה מיינסטרים, הוא כתב את הציטוט הזה למחזה "יוליוס קיסר" (שעליו מבוסס שמם של הספר והסרט) כדי לרמוז לנו להפסיק עם הבולשיט. אפשר להמשיך להעלים עין נוכח עיבודים קולנועיים חלשים לספרי נוער נהדרים ("המשחק של אנדר", לא נשכח ולא נסלח) ולהאשים את האולפנים, השחקנים, הבמאים והתסריטאים. תיכף נעשה את כל זה, אבל עמוק בפנים נדע שזאת לא פחות מכך גם אשמתנו. קצת נאיבי לחשוב שכל סיפור מוצלח שקראנו על דף נייר יכול לעבור את המהפך אל המסך הגדול. עוד יותר נאיבי לחשוב שגוף מסחרי כמו הוליווד לא יתאים אותו למטרותיו ובכך יפגע לא מעט בקסם שלו. גודל הציפיות מ"אשמת הכוכבים" משפיע לא מעט על האכזבה ממנו.

 

"אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין היה אחד מהספרים הכי מדוברים של 2011. המבקרים היללו, יותר ממיליון עותקים נמכרו ואיתם זינקו גם מכירות הטישו. העלילה מתמקדת בדמותה של הייזל-גריס לנקסטר (שיילין וודלי) בת ה-16, שסובלת מגידול סרטני בריאותיה. מעטה הציניות שדרכו היא רואה את חייה נשבר עם הופעתו של אוגסטוס ווטרס (הנזל אלגורט), בקבוצת התמיכה שבה היא משתתפת. ווטרס, כדורסלן שוויצר וחתיך שנאלץ לעבור כריתת ברך בעקבות הסרטן, מתאהב בה מיד והשניים יוצאים יחד למסע מרגש בעקבות חלומה הגדול מכולם. בדרך הם כמובן יגלו כמה כואבת יכולה להיות אהבה, אפילו בגיל צעיר.

אין תמונה
בואי נשתה לרגל סיפור האהבה הבנאלי שלנו
ההשוואה בין סרטים לספרים שעליהם הם מבוססים כבר הפך די מעיקה. אי אפשר לצפות שעלילה של 300 עמודים תיכנס במלואה לסרט של שעתיים, ולכן בואו נוותר על זה כבר עכשיו. בהנחה שלא קראתם אפילו פסיק אחד מהספר של גרין, ההבטחה המרכזית של הסרט (שבאופן די אבסורדי גם פותח בהצהרה של "זהו לא עוד סיפור אהבה גנרי בין בחור לבחורה") פשוט לא מתממשת. מה שאמור היה להיות רומן שנון, ציני ומרגש בין שני אוהבים טראגיים, נראה בחלקים לא מעטים כמו "דמדומים" עם סרטן. הנערה עם העיניים הפעורות מביטה בהערצה בחתיך עם ריבועי הבטן המסותתים, פסקול קיטשי להחריד מתנגן בכל פעם שהם מתקרבים זה לזו, וכל הדינמיקה ביניהם לא נראית כמו שום דבר שקורה במציאות. נכון, אהבה היא עניין מסובך מאד להראות בזמן מסך מוגבל, ובכל זאת יחסית לסיפור אהבה שאמור להיות גדול מהחיים ומרטיט לבבות, זה נראה כמעט כמו כל סרט נעורים אחר שראיתם בשנים האחרונות

הסיבות די ברורות: הנוסחה הזאת מוכרת כרטיסים. בדיוק כמו סרטי הקומיקס, גם לדרמות הנעורים יש קהל קבוע. הוא מגיע כדי לראות את סיפור האהבה קורע הלב שלו, לבכות אל תוך הפופקורן וללכת הביתה. הבעיה היא שבשביל בכי צריך קשר רגשי, וכזה פשוט אין ב"אשמת הכוכבים". יכול להיות שזו הבחירה לשים את הדשה על החלק הדביק והצפוי של מערכת היחסים בין הייזל לאוגסטוס, יכול להיות שזו העובדה שהכימיה בין שיילין וודלי להנזל אלגורט פשוט לא עבדה על המסך הגדול. יכול להיות שבמאי מוצלח יותר מג'וש בון (שברזומה שלו תמצאו קומדיה רומנטית כושלת אחת וזהו) היה יכול לעשות מכל זה יותר. מה שבטוח הוא שהסרט "מצליח" להרגיש גם ארוך מדי וגם שטחי במקביל, וזה אף פעם לא סימן טוב.

אין תמונה
לא, זה לא יעבוד בינינו
בשנים האחרונות כבר הוכח שאפשר לעשות את זה אחרת. "50/50" היה "סרט סרטן" מעולה, שדילג באלגנטיות מעל הקלישאות וסיפר כמעט את אותו סיפור בדרך שנונה, מפתיעה ומשוחקת נהדר. "The Spectacular Now" בכיכובה של וודלי מהשנה שעברה, היה סיפור נהדר על אהבה צעירה וכואבת, שבו הכימיה על המסך הייתה הסוד הגדול. שני הסרטים האלה יחד לא עשו אפילו שליש מהכנסות "אשמת הכוכבים" בשבועיים, וזה הגיוני. לא הייתה מאחוריהם מערכת משומנת ומנוזלת היטב שתדחוף אותם לתודעה, ובעיקר לא הנוסחה הקלאסית של בדידות-רומן-אובדן, שכל כך מלעיטים אותנו בה בשנים האחרונות. הם לא אשמים, אלה אנחנו.

"אשמת הכוכבים" הוא לא סרט נורא. יש בו רגעים משעשעים וגם כמה מרגשים, לורה דרן נהדרת בתור אמא של הייזל והדמות של אייזק, החבר העיוור של אוגסטוס, גונבת את ההצגה בכל פעם שהיא מפציעה על המסך. גם שיילין וודלי ואנזל אלגורט, כל אחד בפני עצמו, עושים עבודה טובה בסך הכל. הבעיה היא שבסרט שכל כך התאמץ להכריז על עצמו כשונה ומיוחד, מה שבולט הוא דווקא עד כמה הוא דומה להחריד לכל מה שבא לפניו. זה מרגיש מפוספס, אם האמנתם להבטחה הזו, ובעיקר אם חיפשתם לחוות את הקסם של הספר השנון והמיוחד הזה מתעורר על המסך. האירוניה היא שזה גם בדיוק מה שיימנע מרובכם את המטרה המוצהרת של הסרט: להפעיל את הממטרות. 

אין תמונה
לפחות באמסטרדם מרוצים