בלי לחפש אשמים

"אשמת הכוכבים", עיבוד לרב המכר מאת ג'ון גרין, גרף 66 מיליון דולר תוך שבוע מיציאתו לאקרנים – פי 5.5 מתקציב ההפקה שלו. באותו זמן בדיוק הכניס "קצה המחר", מותחן האקשן העתידני של טום קרוז, 40 מיליון דולר (לעומת תקציב הפקה של 178 מיליון דולר). כלי התקשורת מלאו בניתוחים של מומחי מדיה שדיברו על שינוי בהרכב הקהל של סרטי הקיץ – אחרי כ־40 שנות חיזור אחרי בנים מתברר שהבנות שולטות בקופה (הצופות מנו 82 אחוז מהקהל בסוף השבוע הראשון). את "אשמת הכוכבים" אמנם כתבו, הפיקו וביימו גברים, אבל פתאום כולם מדברים על הכוח הקופתי של הכוכבת הצעירה שיילין וודלי ("מפוצלים"), ואם המגמה תימשך, אולי, אתן יודעות, ייתנו גם לנשים לביים סרטים הוליוודיים לא יקרים שמיועדים לבנות. אולי.

הייזל בת ה־16 פוגשת את גאס בן ה־17 בקבוצת תמיכה לחולי סרטן. היא גוררת מאחוריה בלון חמצן, הוא גורר רגל ממתכת, ושניהם חמודים, נבונים ובעלי חוש הומור חריף של בני עשרה שיודעים שהחיים קצרים. גאס נדלק מיד, אולם הייזל חשה אחריות כלפי האנשים שיצטרכו להתאבל עליה אחרי מותה, ומבקשת להישאר רק ידידים. ביחסיהם תמיד נוכח הספר האהוב על הייזל, "מכאוב מלכותי", שסופו מותיר הרבה שאלות פתוחות. הייזל רוצה לשאול את הסופר מה קורה אחרי שהגיבורה מתה, וגאס מארגן להם טיול לאמסטרדם, מקום מושבו של הסופר האמריקאי הגולה. הטיול כולל ביקור בבית אנה פרנק לצורך הקבלה צורמת בין שתי הנערות הטרגיות. דווקא באתר הזה חל האיחוד הרומנטי המיוחל, ולרגל האירוע הסרט מגייס בלי בושה את אחת הקלישאות הרומנטיות המשומשות והמיותרות ביותר בקולנוע וסודק את האמינות הדרמטית שרכש בעמל.

אבל רוב הזמן "אשמת הכוכבים" מגולל סיפור נוגע ללב בלי לטבוע בסנטימנטליות יתרה. התסריטאים סקוט נויסטדר ומייקל ה.וובר, שכתבו יחדיו את "500 ימים עם סאמר", יודעים לשלב הומור חינני, רומנטיקה וצער. דמויותיהם של הגיבורים הצעירים מפותחות היטב, ותהליך התאהבותם תוך כדי התמודדות עם המוות הממשמש ובא (שבשלב מסוים מהפך את האיזון ביחסיהם) גורף אותנו לתוכו. שני השחקנים מלבבים ביחד ולחוד, והבמאי ג'וש בון נותן להם זמן לפרוח בלי לאבד את הקצב. וודלי בת ה־23 היא כבר שחקנית עתירת ניסיון, אבל לְאנסל אלגורט (שהופיע לצדה ב"מפוצלים") זאת רק הופעה שלישית על המסך, והוא קולע בכל התווים – הוא משפריץ קסם של גברבר עם מגע של חנון, ושובה לב ברגעים של חוסר ביטחון, חולשה וכאב. לורה דרן מצוינת כתמיד בתפקיד אימא שמתעקשת להפיץ אופטימיות, ומנגד ווילם דפו דוקר את הרומנטיקה כסופר המיזנתרופ.

השורה התחתונה: הבנות (והבנים) באולם מיררו בבכי קולני