המירוץ למיליון

"המירוץ לראשות הממשלה". מיומנויות אינטלקטואליות מסוימות (צילום: ששון תירם)

הדוקו-דאחקה דלת התקציב הזאת מציעה לצופיה (כל מי שסידור העבודה שלו כולל כתיבת ביקורת, פלוס כמה שהטלוויזיה שלהם מכוונת מטעמי פטריוטיות רק לערוץ הראשון) שוטים ארוכים של נופי ארצנו, איטיות שמתחייבת מן הדלות בפיתוח כל נושא - ושוס אחד. איילה חסון בתפקיד עצמה, משוחררת מכבלי החדשות, שאומרת לאלעד את האמת המרה בפרצוף: האריזה חשובה, לא התוכן. קח סטייליסט. התוכן יבוא אחר כך, כשיזהו אותך.

אז יש כאן הדים של "להיות שם" המופלא, ויש כאן רעיון בכלל לא רע שאינו יכול להתרומם מסיבה אחת פשוטה: טייפקאסטינג. וגם זה, מה לעשות, קשור לאריזה.

האידיוט המושלם

כדי שנצחק לאיוולתו ולתמימותו של המועמד מטעם עצמו, אנחנו צריכים להיות משוכנעים שהוא באמת כזה דביל, שאין לו מושג ירוק איך עושים מה בדמוקרטיה הישראלית, שבעיניו כל המפלגות אותו דבר, ושתאוות השלטון בוערת בליבו. הבעיה היא שכאשר מתבוננים בסטפנסקי, על ג'ינג'יותו הנלבבת וכפכפיו הכה–אנכרוניסטיים, פשוט קשה להאמין שהוא אהבל (או בובליל). כל חזותו משדרת ילד-טוב-רמת-גן, ההיגוי המצוין שלו מצביע על מיומנויות אינטלקטואליות מסוימות, וההחלטה לשחק את עצמו כאידיוט מושלם, רק בפרצוף שווה נפש ובלי לחייך למשוגותיו היא הירייה הכי פוגעת שיכול היה לירות לעצמו ברגל.

זה יכול היה לעבוד לו בתפקיד אלעד סטפנסקי לוהק מצחיקן שחזותו מוכרת לצופים, כזה שהתפרנס עד כה יפה מאוד מתפקידי השוטה על הגבעה. תארו לעצמכם את בראבא רץ לראשות הממשלה כך, או את קטורזה, נניח: איך, איך שהיינו מתמוגגים. אבל מה, אלה עולים המון כסף, וסטפנסקי, ככל הנראה, ממש לא.

וכך, צרורו הנקוב של הערוץ הראשון הוא שמכתיב כאן את מפלס החיוכים. השתדלתי מאוד ליהנות. הרי לא כל יום יש לרוממה משהו חדש ומרענן להציע, ועוד בתחום הסאטירה הפוליטית (שלא מכאיבה לאיש). די בפרק אחד של הדבר המשונה הזה כדי לפנות את המשבצת של שני, שמונה ושלושים, לשידורים חוזרים של "חברים".