[rating=4]

הייאו מיאזאקי ("המסע המופלא", "הטירה הנעה") נחשב כיום כאנימטור החשוב בעולם. יצירותיו נערצות על ידי מייסדי פיקסאר ("סיפור של צעצוע", "למצוא את נמו") ולאחר שהשתלטו על מחלקת האנימציה של דיסני, הם חתמו עסקה לפיה האולפן יפיץ את הסרטים של מיאזאקי בבתי הקולנוע בצפון אמריקה.

"הרוח העולה", סרט האנימציה ה-11 של מיאזאקי, עשוי להיות האחרון שלו (אם כי זו לא הפעם הראשונה שהוא הודיע ​​על פרישתו). במידה שכן, זו שירת ברבור מצויינת – סרט שלוקח את סימני ההיכר של קריירה גדולה ומעלה אותם לגבהים חדשים. במונחים של צליל, יופי חזותי והמחשת הסיפור, "הרוח העולה" מייצג את מיאזאקי בשיא כישרונו.

הסרט מבוסס באופן רופף על חייו של ג'ירו הוריקושי, מהנדס תעופה, שבביוגרפיה שלו אפשר למצוא את המטוס היפני ממלחמת העולם השנייה: "זירו". הסרט לוקח אותנו למסע בזמן, החל מקצת אחרי מלחמת העולם הראשונה, כשג'ירו בגיל התבגרות, ועד סוף מלחמת העולם השנייה.

חלק גדול מ"הרוח העולה" מתמקד בתהליך החשיבה שהוביל לפיתוח של "זירו". במספר סצנות מיאזאקי לוקח את הצופים אל תוך החלומות והפנטזיות של ג'ירו, כאשר פסולת שמתעופפת ברוח וכוכבים נופלים מסייעים לעיצוב הסופי של המטוס. יש גם סצנות מונעות מדיאלוגים, שבהן ג'ירו מהרהר בשיקולים מעשיים ונכנע לפשרות הנדסיות.

למרות שמרבית הסיפור מתמקד בעבודתו של ג'ירו, יש גם עלילת משנה העוקבת אחר הרומן שלו עם נהוקו סטומי, נערה שהוא פוגש בשנת 1923, עת רעידת האדמה הגדולה שפגעה במחוז קאנטו. לאחר שאבד הקשר ביניהם ועוברות מספר שנים, הם מחדשים את הקשר ובסופו של דבר מתחתנים.

הסצנה המרכזית של "הרוח העולה" היא רעידת האדמה והשריפה הגדולה שנגרמה בעקבות כך. חלק זה של הסרט מוצג בנדיבות רבה, וניתן להשוות זאת לסרטי האסונות הגדולים של הוליווד. גישתו של מיאזאקי למלחמת העולם השנייה, והתפקיד שמילא "זירו" במערכות יפן (פרל הרבור, למשל), מטופל רק כדי לצאת ידי חובה. למרות שהוא לא מתעלם ממנה, מלחמת העולם השנייה היא לא יותר מהערת סיום. "הרוח העולה" נוגע בתהליך היצירה: הסרט פוטר את ג'ירו מן המעורבות במה שבא אחרי. המטרה שלו אינה יצירת נשק או מכונת מלחמה, אלא פיתוח של מכשיר מלא חן ויופי.

xxx

קהל הצופים בארץ נוהג לקשר "סרט אנימציה" עם "מתאים לילדים", אך זה לא המקרה כאן. חברת ההפצה מייעדת את הסרט לילדים מגיל 8 ומעלה, אולם זהו סרט אנימציה בעיקר למבוגרים. הקצב, התוכן והמשקל הנושאי אינם ידידותיים לילדים. אין חיות חמודות שמדברות, אין קטעים מוזיקליים וגם האורך מכובד (126 דקות). למרבה המזל, אין גם תלת מימד. בדיוק כמו התנהגות יפנית אופיינית – אופן התפתחות העלילה נעשית גם היא באופן מאופק. ילדים בוגרים עשויים להיות מוקסמים, אבל מי שנוטה לקשקש, יאבד עניין במהירות.

הסגנון המצויר ביד ובמכחולים, כפי שאומץ על ידי מיאזאקי, נחשב כיום לדינוזאור בתעשייה, אבל "הרוח העולה" משמר את עוצמתו של מורה הדרך. זהו קולנוע עשיר ומדהים מבחינה ויזואלית. הרקע נראה כמו תמונות בתערוכה עם תשומת לב מדהימה לפרטים. תווי הפנים של הדמויות בנויים בדיוק רב, חוויה שונה מאוד מזו שנוצרת מאנימציה ממוחשבת. העולם שנוצר על ידי מיאזאקי הוא ייצוג של אמן במציאות, אבל זה בשום אופן לא מפחית את האפקטיביות מהסיפור או מגביל את יכולת הצופים להתחבר אל הדמויות. אם "הרוח העולה" הוא אכן נשיקת סיום של מיאזאקי, הוא הותיר אחריו מתנת פרידה בלתי נשכחת.