"צבי הנינג'ה": קוואבנגה! אם זה מדבר אליכם
מייקל ביי ממשיך להרוס לנו את הילדות: אחרי שהחריב את הרובוטריקים כבמאי, הוא מוביל כמפיק את המיחזור המי יודע כמה של "צבי הנינג'ה". צופים צעירים אולי יתלהבו מהאפקטים, הוריהם שהיו שם בניינטיז יתאכזבו. יש פה הרבה רעש וצלצולים, אבל התוכן נעדר כליל, וכך גם הנוסטלגיה
לפני שלושים שנה (ושלושה חודשים) הופיעה חוברת הקומיקס הראשונה של "צבי הנינג'ה הצעירים והמוטאנטים", שזכו בשפת הקודש לכינוי המקוצר "צבי הנינג'ה". חוברת הקומיקס בעלת האפיל החתרני עובדה לסדרת אנימציה טלוויזיונית פעם (1986-7) ופעם ביפן (1986) ועוד פעם כסדרת לייב אקשן (1997-8), ועוד פעם כסדרת אנימציה (2003-9) ועוד פעם כסדרת אנימציה (החל מ- 2012).
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
בתקופת השיא של שיגעון הצבים היו גם שלושה סרטי קולנוע (בין השנים 1990-93), ובקפיצה של 14 שנים קדימה עוד סרט אנימציה (2007). וכמובן משחקי מחשב, מרצ'נדייזינג מטורף ושיתופי פעולה עם רשתות מזון מהיר ודגני בוקר. וכבונוס היה גם ביזאר מוזיקאלי: סיבוב הופעות (בחסות פיצה האט) שנקרא "אנחנו יוצאים מהשריון שלנו" (1990) או ספיישל שירי חג מולד שיצא היישר לווידיאו (1994).
בקיצור, המותג הזה התהפך והתגלגל, פשט ולבש צורה, והכל בשם הרעיון הבסיסי הלעוס שחוזר אלינו שוב ב-2014 בסרט הלייב אקשן, המשולב באנימציית מחשב "צבי הנינג'ה" ("Teenage Mutant Ninja Turtles").
הסרט מיועד בעיקרון לשתי קבוצות גיל. ילדים שגדלים בימים אלו על סדרת האנימציה האחרונה והמצליחה, ואנשים שהיו בגיל הילדות בסוף שנות ה-80 או תחילת ה-90, ומנסים לשחזר את הקסם. יש סיכוי לא רע, אך מצער למדי, שילדים ייהנו מהמוצר הירוד. הצופים המבוגרים בגילם לא רק צפויים להשתעמם בסרט אלא גם עשויים להתקומם על השינויים שנעשו ב"מיתולוגיה" של הצבים. לקבוצה זו יש לי עצה: תתבגרו!
פלאטינום דיונס, החברה שהפיקה בפועל את הסרט, נמצאת בבעלותו של מחרב הקולנוע מייקל ביי (במאי סרטי הרובוטריקים). הבמאי ג'ונתן ליבסמן ("הקרב על לוס אנג'לס" מ- 2011, ו"זעם הטיטאנים" מ- 2012) רותם את יכולותיו הדלות בשירות החזון של המפיק המפוקפק. כמובן שסרטי צבי הנינג'ה מעולם לא היו יצירות מתוחכמות במיוחד, אבל המעטפת הנוצצת של הסרט הנוכחי, התקציב משמעותי (125 מיליון דולר) וטכנולוגיית performance capture, אינם ממביאים לתוצאה המתעלה על איכויות הסרטים הפשוטים שקדמו לו.
החותם של מייקל ביי ניכר בשלושה היבטים: הנטייה לאקשן שבשיאו הופך לבלילה כמעט מופשטת ולכן משעממת; חליפת הסמוראים-רובטריקית המשדרגת את שרדר (טוהורו מסאמונה), האויב הנצחי של הצבים; וההרס הסביבתי הלא מבוטל לעיר ניו יורק, בהתאם לדפוס שהתקבע בסרטי הפנטזיה-אקשן העכשוויים.
במרכז העלילה ניצבת אפריל או'ניל (מייגן פוקס), כתבת זוטרה בתחנת טלוויזיה ניו יורקית שרוצה להתקדם לעבודה משמעותית יותר. ההזדמנות נקרית בדרכה כשהיא הופכת לעדה לפעולת שוד לילית בנמל המבוצעת על ידי כנופיית "כף הרגל" הידועה לשמצה. זהו רגע הופעתם של הלוחמים המסתוריים המסכלים את המזימה המתגלים כמיודעינו רפאל (אלן ריצ'סון), מיכלאנג'לו (נואל פישר), דונטלו (ג'רמי הווארד) וליאונרדו (פיטר פלוזק).
הניסיון של אפריל לשכנע את הבוסית שלה (וופי גולדברג) בנוגע לקיומם של צבים מדברים בגובה מטר שמונים ששולטים באמנויות לחימה, מסתיים בפיטוריה.
היא מנסה לחקור את הפרשה באופן עצמאי תוך היעזרות בצלם החדשות ורנון (וויל ארנט) שללא ספק היה מעוניין לקדם את יחסיהם מעבר למישור המקצועי.
תוך זמן קצר היא יוצרת קשר עם הצבים ועם המאסטר שלהם ספלינטר (שמגולם בגופו על ידי דני וודברן ובקולו על ידי טוני שלהוב). לפני מספר חודשים הסתובבה ברשת שמועה שבגרסה הנוכחית הצבים יהיו חייזרים. זעקת הגיקים הדהדה בפורומים. אפשר להירגע, הם עדיין מוטאנטים, רק שהפעם התהליך לא היה כרוך בשפכים כימיים אלא הנדסה גנטית.
ארבעת הצבים, ואיתם ספילנטר, היו כך מסתבר חיות במעבדה שנוהלה על ידי אביה של אפריל כשעוד היתה ילדה. אפריל דאגה למלט את הצבים הקטנים ואת העכברוש כשהמעבדה עלתה באש בנסיבות מסתוריות. העובדה שאפריל היתה דמות אם אנושית לצבים הופכת את הפלרטוטים שלהם איתה לבעלי טון שהוא בה בעת אדיפאלי וזואופילי.
האנימציה הממוחשבת אמורה לאפשר סצנות אקשן אינטנסיביות שלא היו ניתנות להשגה עם שחקנים בחליפות צבים. בפועל התוצאות בינוניות. כמו הטיפול של ביי בעיבוד הרובוטריקים לקולנוע, גם כאן הדמויות נותרות דלות ולא מספיק מובחנות ביחס לגילומים הקודמים שלהן. האקשן קודם לדמויות, וגם כאשר יש סצנות נטולות אקשן ההומור לא רלוונטי למבוגרים, והעלילה צפויה. המותג של צבי הנינג'ה מעולם לא הוליד אמנות גדולה ואחרי הסרט של ביי וליבסמן - זה בוודאי לא השתנה.
