אימפריית הפשע: "המהגרת" מוציא את המיטב מחואקין פיניקס

לא תמיד אהבתי את חואקין פיניקס. בימיו הראשונים בקולנוע התרשמתי שהוא שחקן בוסרי, ותהיתי אם הוא רוכב על תהילתו של אחיו המחונן ריבר, שהותיר חלל גדול עם מותו ב־1993. פיניקס בעל השפה השסועה והעיניים הבוערות בהחלט השתדל, אבל הופעותיו נדמו לי מאומצות וחסרות עומק. וזה גם מה שחשבתי על הבמאי ג'יימס גריי, שפיניקס הפך לכוכבו הקבוע מאז "רחובות מושחתים". סרטי הפשע של גריי על רקע הקהילה הרוסית בקווינס נפלו בין ריאליזם מדוכדך לפוזה יהירה ונראו מעושים לחלוטין, והופעותיו של פיניקס בהם היו חד גוניות.

ההקדמה הלא מחמיאה הזאת נועדה להניח את הבסיס לטענה שלפעמים כישרון יכול לגדול ולהבשיל, וזה קרה לגריי ולפיניקס ביחד. ב־2008 יצר גריי את "שתי אהבות", סרט בוגר ושלם על ערגתם של גיבורים שרוטים, ופיניקס נתן בו הופעה מפעימה, בה בעת מופנמת וחשופה עד העצם, כגבר יהודי במשבר שנמשך בעבותות של רומנטיקה אבירית לשיקסע במצוקה. הוא המשיך להרטיט לבבות עם הופעות עילאיות ב"המאסטר" וב"היא", ובין לבין הוא שב לעבוד עם גריי בסרטו החמישי "המהגרת", שמגיע אלינו יותר משנה אחרי בכורתו בפסטיבל קאן. גם כאן הוא מגלם יהודי שמתאהב בגויה במצוקה, אבל הפעם זאת דמות בעייתית שהרבה יותר קשה לנו לאהוב ולכן היא מרתקת.

גריי הגה את "המהגרת" בהשראת האופרה הלירית הקצרה "האחות אנג'ליקה" של פוצ'יני (בשילוב עם זיכרונות של סבו וסבתו מימיהם כמהגרים), וטווה מלודרמה קלאסית במסורת הקולנוע האילם (אך מודרנית בתפיסת המוסר שלה) על אישה חוטאת ועל הגבר שחולל את הידרדרותה. כבכל סרטיו גריי נשאר בניו יורק, אבל לראשונה הוא חוזר לעבר ויוצר סרט חלומי, מאופק ומרהיב עין בגוני נחושת עמומה, המתרחש בלואר איסט סייד בעידן ההגירה ההמונית שאחרי מלחמת העולם הראשונה. אווה (מריון קוטיאר) מגיעה מפולין עם אחותה החולה. באליס איילנד שולחים את האחות לבידוד ואילו אותה מאיימים לגרש.

במצוקתה היא נענית להצעת העזרה של ברונו ווייס (פיניקס), אף שברור לה שכוונותיו מפוקפקות. ווייס מתגלה כאיש וודביל וסרסור הרוצה לצרף את אווה ללהקת החשפניות הצייתניות שלו. אווה זקוקה לכסף ולקשריו של ווייס כדי לשחרר את אחותה, והיא הופכת לזונה בעיניים פקוחות, גם אם דומעות. דווקא כשהיא מנסה להציל את עצמה מגורלה המר היא מסתבכת עוד יותר, וכשלסיפור מצטרף אמן אשליות שרמנטי (ג'רמי רנר) נוסף לו גוון סמלי. קוטיאר נוגעת ללב בחזותה הפגיעה ובעקשנותה השקטה, אבל הדמות הכי מעניינת היא זו של ווייס – נוכל עם כבוד שמאמין לשקרים שלו עצמו עד שהוא מתאהב בקורבנו. המהלכים שעוברת דמותו מעניקים לסרט אנרגיה רגשית, ופיניקס נותן עוד הופעה מרובדת ועתירת עוצמה.

השורה התחתונה: מלודרמה יפהפייה עם דמויות מרתקות