אם יש מקום בעולם שהוא מפחיד מטבעו ולא צריך סיוע נוסף בכך, אלה הן הקטקומבות בפריז. זוהי רשת עצומה של מנהרות שהיו פעם מכרות והוסבו לבית קברות תת-קרקעי. לא צריך מוזיקה מאיימת כדי להפוך את זה לסרט אימה: עצם העובדה שאלה מנהרות אפלות, שוכנות עמוק מתחת לאדמה ויש בהן הרבה מאוד מאוד אנשים מתים, מספיקה. גם סיור אותנטי לחלוטין בקטקומבות יהיה קריפי.
אבל זה לא מספיק ל"עמוק למעלה". הסרט הזה מתחיל עם הרעיון הפשוט והיעיל: קטקומבות + פאונד פוטג' = אימה מוצלחת במינימום השקעה, אבל מוסיף לו גם אלמנטים של "אינדיאנה ג'ונס", "הנוסע השמיני", "החוש השישי" והשטן. זה יוצא סרט מבולגן ורועד.
סקרלט (פרדיטה וויקס) היא ארכיאולוגית, חוקרת שיש לה בערך שמונה תארים והיא דוברת שש שפות, למרות שהיא נראית כמו בת 25 בערך. מטרת חייה היא למצוא את אבן החכמים. כן, אותה אחת מ"הארי פוטר". רמזים חדשים שקיבלה ממקמים את האבן בנקודה מסוימת מתחת לפריז, ולכן היא מארגנת קבוצת חקר הכוללת אקס חובב ארכיאולוגיה ושונא מערות, ומדריך תיירים צרפתי ובת זוגו. לכולם נקשרים על המצח פנסים ומצלמה, כך שאפשר יהיה לראות את הסיור עמוק מתחת לאדמה דרך זווית הראייה של כל אחד מהם.
בהתחלה זה סתם קריפי, אלה מערות עמוקות, ולפעמים צריך לזחול, ויש שם עצמות. העלילה נראית כמו מין אינדיאנה ג'ונס לעניים, עם פתחים סודיים וכתובות עתיקות בארמית שצריך לפענח. אבל במהרה מתחילים לקרות דברים שמעבר לקריפיים, כאלה שהיו גורמים למטייל המצוי לומר "פאק דיס שיט, אני יוצא מהמערות האלה בשניה זו, ולא אכפת לי אם אני אצטרך לחפור ישר למעלה". אנשים מתים יוצרים קשר טלפוני, אנשים תלויים מופיעים ונעלמים, וזה מגיע לכדי ירידה אל תוך הגיהנום עצמו.
יש פה דברים מפחידים. עצם המיקום הקלאוסטרופובי והריבוי בדברים שקופצים וצורחים על המצלמה מספיק בשביל ליצור אווירה מאיימת ולקפוץ בכיסא מדי פעם. אבל להקפיץ זו לא חכמה גדולה: האינסטינקט גורם לנו להיבהל בכל פעם שנשמע רעש פתאומי, כך שזה פחות עניין של עשייה קולנועית יוצאת מגדר הרגיל ויותר עניין של רמקולים תקינים בבית הקולנוע. ההפחדות כאן, ברובן הגדול, הן סטנדרטיות להפליא רשימה של קלישאות הפחדה שמגיעות בזו אחר זו בלי קשר ביניהן, מלבד מנהרה צרה כלשהי שמחברת בין חדר שבו דבר מפחיד אחד לבין החדר שבו הדבר המפחיד הבא. בדרך כלל עם איזה כיתוב מאיים מעל הכניסה. מכיוון שמדובר בפאונד-פוטג' סרטונים כאילו אותנטיים שצולמו מזווית הראיה של הדמויות בסרט עצמן גם מקום הקלישאות של הז'אנר הזה לא נפקד, וצופים שכבר ראו כמה סרטים כאלה יכולים על פי תנועת המצלמה בלבד כבר לזהות מאיפה יקפוץ הפרצוף המפחיד הבא.
עוד נקודה שמקשה על ההיסחפות אל תוך האימה: הסרט הזה אידיוטי. יש סרטים שהעלילה שלהם סתם קצת טפשית, ויש סרטים טיפשיים באופן אגרסיבי, שנראים כאילו הם מתגרים בצופים לנסות למצוא בהם הגיון כלשהו. "עמוק למעלה" שייך לסוג השני. אלה לא התופעות העל-טבעיות שבסרט שהן אידיוטיות, אלא ההתנהגות של האנשים החיים. כשמופיעים סדקי ענק בתקרה ואבנים מתחילות ליפול, אחד מחברי המשלחת היותר מבריקים שואל "זה רע?" (לא, דביל. היווצרות סדקים בתקרה בזמן שאתה שוהה במערה בעומק של מעל מאה מטרים נחשבת למבשרת חתונה מתקרבת). השותף דובר השפות מקריא טקסטים בארמית, שתמיד מיתרגמים לאנגלית לטקסטים בחרוזים מושלמים. אבל מעצבן מכולם הוא האופן שבו מנהיגת המשלחת מקבלת פעם בחמש דקות רגעי "א-הא!" שבהם היא מבינה באינטואיציה דברים שאי אפשר להבין, כמו שבעצם שכתובת לטינית עתיקה ומוכרת משמעותה בעצם "לכו שלושה צעדים ימינה ותמשכו את האבן החמישית משמאל וקפצו על רגל אחת חמש פעמים".
"עמוק למעלה" הוא סתם עוד סרט פאונד-פוטג' שלא מוסיף דבר אלא רק תורם לשחיקת הסגנון הזה, בדרך להימאסות מוחלטת של הסגנון הזה על כל מי שלא מאס בו עד עכשיו. ונוסף לכל, הוא גם מסתיים באופן פתאומי, סתמי ולא מספק. בערך ככה: