"שני פנים לינואר": מותחן אלגנטי בטעם של פעם

ניסיון הבימוי הראשון של חוסיין אמיני מציע בידור סולידי, אך נופל ברובד הרגשי

מתוך הסרט "שני פנים לינואר"
מתוך הסרט "שני פנים לינואר"
11 בספטמבר 2014

התסריטאי חוסיין אמיני מתמחה בעיבודים לרומנים קלאסיים ("ג'וד" על פי תומאס הארדי) ובסרטים תקופתיים על גיבורים אנגלו סקסים בארצות זרות ("שנגחאי"), שעושים מסע הפוך לזה האישי שלו כמהגר אירני בבריטניה. עם זאת, התסריט הכי מפורסם שלו עד כה היה זה שכתב למותחן האולטרה מסוגנן "דרייב", שזכה לשלל מעריצים למרות היותו חלול ומזויף. ב"שני פנים לינואר" אמיני מנסה לראשונה את כוחו גם בבימוי, וחוזר לטריטוריה המוכרת לו – עיבוד לרומן מתח של פטרישה הייסמית מ־1964 על אמריקאים לא ישרים באגן הים התיכון (בדומה לסדרת ספריה המפורסמים על טום ריפלי).

אוסקר אייזק (שגילם תפקיד קטן ב"דרייב" והמשיך משם ל"בתוך לואין דייוויס") הוא ריידל, מדריך תיירים אמריקאי באתונה שמנצל כל הזדמנות להונות את הנשים הפותות ולשים בכיסו עוד כמה דולרים. הקורבנות החדשים שלו הם איש העסקים צ'סטר מקפרלנד (ויגו מורטנסן) וזוגתו הצעירה קולט (קירסטן דנסט). אבל מהר מאוד מתברר שצ'סטר הוא נוכל גדול הרבה יותר מריידל, והוא בא ליוון כדי לחמוק מהאנשים שאת מיטב כספם גנב. כשצ'סטר מסתבך ברצח לא מתוכנן, הוא מבקש מריידל לעזור לו ולאשתו להשיג דרכונים מזויפים והשלושה יוצאים להסתתר בכרתים עד שהמסמכים יהיו מוכנים. עכשיו שני הגברים לכודים ולוכדים זה את זה בקורי עכביש, תוך שהם מתמודדים על האישה היפה שבתווך.

בעידן של מותחני אקשן אפלים ואלימים עם מצלמה רוטטת, "שני פנים לינואר", המלווה בפסקול נהדר מאת המלחין הספרדי אלברטו איגלסייס ("דבר אליה") מציע בידור אלגנטי בגוני קרם בהיר בנוסח זמנים אחרים (כמו שוודי אלן מנסה לעשות בפחות הצלחה ב"קסם לאור ירח"). העלילה מסקרנת ומהלכיה מחזיקים עניין לכל אורך המסע, ואנחנו נהנים לצפות בשלושת השחקנים הכה אטרקטיביים משחקים זה בזה על רקע אתריה של יוון העתיקה. אייזק סקסי כנוכל השרמנטי שמסתבך עם מישהו גדול ממידותיו אך עדיין מנסה להפיק את המיטב מהסיטואציה, ואילו מורטנסן מצוין כגבר המנוסה שמזהה מיד מי עומד מולו אך נסדק בהדרגה כשהוא מתחיל לאבד שליטה. גם דנסט מצליחה לעצב דמות שלמה, אף שבידיה הופקד תפקיד מורכב הרבה פחות כצעירה תמה שהתאהבה בגבר עשיר וגילתה שהוא לא כל כך ישר.

אמיני מנצח על שורה של סצנות בנויות היטב שיוצרות מתח שקט (כמו זו ההיצ'קוקית שבאוטובוס), וחסרונו העיקרי של הסרט הוא שאינו עובד ברובד הרגשי. לצורך עיבוי הפסיכולוגיה של העימות בין הגברים, ריידל אומר כבר בהתחלה שצ'סטר מזכיר לו את אביו, והתסריט משחק עם הרעיון הזה עד לסצנת הסיום, אבל זה משכנע יותר כאסטרטגיה עלילתית מאשר כמרכיב אמיתי ביחסיהם.

השורה התחתונה: מותחן אלגנטי בטעם של פעם