"יום הבוחר": סודות מחדר ההלבשה
קווין קוסטנר מככב בדרמה מבדרת ומושקעת על גבר שצריך לקבל החלטות מושכלות בזמן אמת, תחת לחץ מבפנים ומבחוץ. הבעיה היא שעלילת "יום הבוחר" מתרחשת במציאות שאינה מוכרת לרוב הישראלים: מאחורי הקלעים של ליגת הפוטבול האמריקנית. צופים שחסרים רקע מוקדם יהנו, אבל פחות
אתם מכירים את הרגע הזה באוסקר, כשעיני כולם נישאות אל הבמה ואל הברנש בחליפה שמכריז: And the Oscar goes to... ובכן, יום הדראפט של ה-NFL - אירוע בחירת שחקני המכללות על ידי קבוצות ליגת הפוטבול המקצוענית - מתנהל באופן די דומה: הדריכות בשיאה בכל פעם שהקומישינר עולה על הבמה ומכריז על בחירתה של כל קבוצה בתורה. המתח הוא עצום, כי כל בחירה כזו יכולה להבטיח את העתיד של קבוצה אחת, ולקלקל את התוכניות של האחרת. הדרמה "יום הבוחר" מתרכזת במנכ"ל קבוצת הקליבלנד בראונס והכנותיו לרגע של The Cleveland Browns selects... טוב, בלי ספוילרים.
הבעיה היא שטקס האוסקר מעניין אותנו הישראלים, כמו גם מיליוני חובבי קולנוע בכל העולם, בעוד שפוטבול הוא נושא די איזוטרי עבור רובנו. זהו ספורט אמריקני, ואף שיש קהלים גדלים והולכים של משוגעים לדבר (כולל כותב שורות אלה), הוא עדיין לא הצליח לחדור לתודעה הקולקטיבית מחוץ לגבולות ארצות הברית. תוסיפו לכך את העליהום התקשורתי הנוכחי על ליגת ה-NFL בגלל שערוריות שבה מעורבים כמה משחקניה, והרי לכם סרט שנדון לכשלון.
אלא ש"יום הבוחר" אינו באמת סרט על פוטבול, הוא רק נראה כזה: זירת ההתרחשות לקוחה מן המציאות - בין אם אלו משרדי הבראונס בקליבלנד בהם מצולמות סצנות רבות בסרט, או הצילומים המרחפים המרהיבים של הערים סיאטל, קליבלנד, קנזס סיטי והאיצטדיונים המפוארים שלהן. בנוסף, הבמאי איוון רייטמן וצוותו התארחו באירוע הדראפט האמיתי ברדיו סיטי מיוזיק הול בניו יורק כדי לקלוט את האווירה ולהגביר את תחושת האותנטיות. מביני העניין שבינינו אף יבחינו בשדרני ספורט ויקירי הליגה בעבר ובהווה, שמשתתפים בסרט בתפקיד עצמם. וכל אלה הם בעיקר תפאורה.
העלילה עצמה מתרחשת מאחורי הקלעים של הספורט עצמו - עסקי הפוטבול שניתן להמשיל לסחר בבני אדם - אולם אין פה בחינה מעמיקה שלהם. לא תמצאו פה דרמה אנושית נוקבת על בוגדנותו של הביזנס וכפיות הטובה שלו כמו ב"יום ראשון הגדול" של אוליבר סטון, גם לא אבחון של חדשנות מול שמרנות כמו ב"מאניבול" של בנט מילר (שעסק דווקא בבייסבול). "יום הבוחר" היא בעיקר דרמה אנושית על מנהיג במבחן.
אותו מנהיג הוא גבר בגיל העמידה בשם סוני וויבר ג'וניור (בגילומו של קווין קוסטנר שמזכיר לנו שהוא שחקן לא רע כשהוא לא מדרדר להרפתקאות אקשן מופרכות) - הג'נרל מנג'ר של הבראונס, ובנו של המאמן האגדי של הקבוצה שהלך לעולמו. זהו לא זמן להתאבל. במקביל מודיעה לו חברתו הסודית (ג'ניפר גארנר), שהיא במקרה גם אחראית התקציב של הקבוצה, כי היא בהריון. אבל זה לא זמן לחגוג. לסוני יש את הדראפט על הראש. הוא התכונן אליו כל השנה, סקר שחקנים פוטנציאלים, חקר לעומק את קורות החיים שלהם, בדק את תיקיהם הרפואיים, וניסה לרגל אחרי יריביו בקבוצות האחרות.
המטרה היא לגבש אסטרטגיה שתאפשר לסוני לבחור שחקן מכללות איכותי שישדרג את הסגל הלא מוצלח במיוחד ויבטיח את עתיד הקבוצה וגם את עתידו שלו. הבוס הגדול (פרנק לנג'לה) רומז לו כי אם לא יזום מהלך שיעורר הדים ויעודד מכירת כרטיסים, הוא עשוי להיבעט החוצה. כל זאת שעות ספורות לפני פתיחת הדראפט, כשהוא מתלבט האם לבחור בשחקן ההגנה וונטה מק (בגילומו של צ'דוויק בוזמן) או נושא הכדור ריי ג'נינגס (אריאן פוסטר שנושא את הכדור בחיים האמיתיים עבור היוסטון טקסאנס, וזהו תפקידו הקולנועי הראשון).
וויבר הוא איש פוטבול ותיק, אך הוא לא עומד בלחץ. תחת איומי הפיטורים, הוא מסכים לעסקה שתבטיח לו את הבחירה הראשונה בדראפט. בכך הוא משמח את הבוס ואת האוהדים אבל ממש לא את עצמו. הסיבה: עבור האפשרות לבחור במי שסומן כשחקן הטוב ביותר בנמצא, בו קלהאן (ג'וש פנס), הוא ממשכן את העתיד של הבראונס ומוותר על בחירות הדראפט שלהם בשנים הבאות. תחושת הבטן אומרת לו שהוא טועה, וכך גם מאמן הקבוצה (דניס לירי).
ווהי בתמצית העלילה: ההתמודדות של אדם בראש הפירמידה שנדרש לקבל החלטות בהתחשב במידע, לחצים, אינטרסים מבפנים ומבחוץ וגם תחושת בטן. הוא עושה טעויות, אבל תמיד יש הזדמנות לתקן. מי שמסתגל מצליח.
הממד האנושי הזה כמו גם המתח ההולך וגובר לקראת פתיחת אירוע הדראפט וקבלת ההחלטה בזמן אמת, עובדים היטב על פי התסריט שכתבו סקוט רוטמן וראג'יב יוסף (התסריט הוביל את הבלאקליסט של הוליווד ב-2012 - הדירוג השנתי לתסריטים שלא הופקו). מדובר בדרמה קלילה וסוחפת, שנראית טוב על המסך ויש בה גם אלמנטים רומנטיים, סנטימנטליים וקומיים לא מעטים. קצת כמו "ג'רי מגווייר" הזכור לטוב.
דראפט ה-NFL (אשר נמשך למעשה שלושה ימים) הוא אירוע מכונן עבור ראשי הקבוצות, השחקנים וגם האוהדים - מדובר ביום חג משופע אופטימיות ותקווה לעתיד טוב יותר, אבל גם המון לחץ.
את האנרגיות הללו שוזר רייטמן לדרמה מבדרת שגם נראית טוב, ושמפתיעה לעתים בתעוזתה עם מסכים מתפצלים ועוד. לכן "יום הבוחר" יכול לעבוד על כל צופה, אפילו בישראל, אבל ברור שאלו שמגיעים עם ידע מוקדם יהנו יותר - לפחות מהרפרנסים הרבים למורשת הפוטבול. ממש כמו שקואץ' פן מצהיר כי הוא "שונא להדריך שחקנים טירונים", כך במידה מסוימת עשו גם יוצרי הסרט, שנועד לשוק האמריקני לפני הכל. ואתם, לא בטוח שזה יבוא לכם בקלות, אבל שווה לנסות.
