[rating=5]

הסרט "וויפלאש" (תרגום ישיר של צליפת שוט, או כינוי למכה שמקבלים בעורף כשמכונית נתקעת בפגוש המכונית שבה נסעת), הוא אחד הסרטים המבדרים והמטרידים ביותר שנצפו על המסך. זהו סרט יפהפה מבחינה ויזואלית וסגנונית, כפי שיצר אותו התסריטאי והבמאי בן ה-29, דמיאן צ'ייזל ("גאי ומדליין יושבים על ספסל בפארק"). "וויפלאש" זכה בפרס הגדול של חבר השופטים ובפרס חביב הקהל בפסטיבל סאנדנס האחרון.

הסרט כל כך אינטנסיבי, עד שהוא מעורר תגובות ורגשות סותרים. הוא גורם לצופים להתפלא ולהתפתל במושב בו זמנית. ביציאה מן הסרט קשה להגיד שנהניתם, אבל גם לא תוכלו להכחיש שסונוורתם.

צ'אזל לוקח את הצופים אל תוך עולם בלתי מוכר של החברה הגבוהה, נגני הג'אז בעיר ניו יורק, ובכל זאת התחושה של הצופים, כמו גם התשוקה – כאילו כולנו היינו שם. הקו המרכזי בסיפור הוא האם הדמויות לוקחות את מאווייהן רחוק מדי, עד שזה פוגע בהן מבחינה בריאותית ואף בשפיותן, מה שמאלץ אותנו לשקול אם היינו הולכים כה רחוק ברדיפה אחר הכישרון האישי שלנו.

באופן שטחי, הסיפור מתואר דרך יחסי מורה תלמיד, שנראה כאילו ראינו זאת מיליון פעם בעבר, משהו בסגנון "קראטה קיד", או "קצין וג'נטלמן", שבהם טקטיקת ההוראה נראית מפוקפקת בהתחלה, אבל בסופו של דבר מניבה תוצאה מצלצלת (במלוא מובן המילה).

אולם "ווילפאש" לוקח את הרעיון הזה למצב קיצוני והופך לאובססיה פסיכוטית – כששני הצדדים מגלמים חתול ועכבר. העובדה שהצופים לא נרתעים מאנשים כאלו נעוצה בעיקר באיכות המשחק המדהימה של מיילס טלר ובעיקר של ג'יי. קיי. סימונס, המלא בעוצמה ובפגיעות.

אנדרו ניימן (מיילס טלר, "מפוצלים") הוא מתופף עם עתיד, הנראה כבחור עדין עם מחויבות בלתי נלאית למקצוע. לעומתו, פלטשר (ג'יי. קיי. סימונס) הוא פשוט חיה רעה. אפילו חובבי הטלוויזיה לא הצליחו לראות אותו בתפקיד כה מאיים מאז שגילם ניאו-נאצי בסדרת הכלא, "אוז". באופן מבריק, קשוח ובחולצת טריקו שחורה והדוקה, הוא הנבל המפחיד ביותר שתראו השנה בקולנוע. מאחורי הקלעים החלו כבר דיבורים להעניק לו בלי כל תחרות את פרס האוסקר לתפקיד משנה.

דמותו אינה האנדרדוג בסרט, היא בעצם "ללכת שבי אחריו" עם קווים מזוכיסטיים למדי. אכזריותו של פלטשר כלפי אנדרו אינה מובנת, אם זה בשביל להוציא את המיטב מן התלמיד, או כי הוא עושה זאת בשביל ההנאה שבדבר. מלבד העובדה שהוא זורק כיסאות ומשליך השמצות גזעניות והומופוביות, דמותו גורמת לקהל הצופים לתהות איך הוא הצליח להתחמק מזעם התלמידים האחרים עד כה.

בעוד אנדרו ופלטשר מאתגרים אחד את השני עד אין קץ, התסריט של צ'אזל לוקח אותנו לסיבובים רבים ומציב כמה מכשולים עם תוצאות שאינן מתקבלות על הדעת באופן ברור. כך למשל, יש קטעים מוזיקליים שבהם תעצרו את נשימתכם ביראת כבוד ותתפלאו עוד איזה שיאים אפשר לשבור (טלר עושה הרבה מן התיפוף בעצמו בסרט, והמסירות שלו מקנה תחושה של אותנטיות ואינטימיות).

מבלי לתת יותר מדי פרטים (או ספוילר), ניתן לגלות שסצנת הסיום היא דוגמה אולטימטיבית לעריכה קולנועית מפוארת, כפי שביצע זאת טום קרוס, שבוודאות מגיע לו לזכות בכל הפרסים העומדים לרשות עורכים, וכאלו שעדיין לא הומצאו. האופן שבו הוא מחבר את הקטעים מניעה את הסרט בנזילות מורכבת, ו"וויפלאש" מרגיש כמו הג'אז שנשמע מתוכו: מרגש, מאתגר, כאילו הכל מבוצע ללא מאמץ.

בעוד הסרט מסתיים בשאלה אם שאיפה נלהבת שווה את המחיר הנפשי והפיזי שנדרש ממנה, הניצחון הסופי של "וויפלאש" בהחלט שווה את מלוא מחיר כרטיס הקולנוע ויותר מכך.