טרם הספקנו להתאושש מהסרט הצרפתי "ברביקיו", שחולם לשחזר את הימים הגדולים של הסרט הצרפתי הנהדר "וינסן, פרנסואה, פול והאחרים", והנה נופל עלינו הסרט הצרפתי "חברים טובים" השואף גם הוא לאותה המטרה.
די כבר עם פיקציית אחוות הגברים המזדקנים, שאוהבים אוכל טוב, ציד משובח ומבינים האחד את האחר מבעד לשתיקותיהם. "ברביקיו", שעדיין מוקרן ברחבי הארץ, מספר על הגברים הלוהטים ההם של העיר ליון. "חברים טובים" מצפין מעט ומגיע לפריז בכבודה ובעצמה. מדובר בשלושה-שהם-אחד: בסופר נשוי חתן פרס גונקור; בחברו-כאח-לו, מסעדן גרוש, פופולרי במיוחד ברובע מונפרנס; וגם באחיהם לגורל הגברי - אינטלקטואל, בעל חנות ספרים, שהוא גם פוליטיקאי וגם הומוסקסואל.
פעם ביום, בשעת צהריים, נפגשים השלושה לארוחה מאולתרת, ומה-זה טעימה, שנערכת בחנותו של ההומו, והאחווה המאצ'ואיסטית חוגגת. הכל טוב ויפה עד לרגע שאחד מהשלושה מתאהב בבתו בת ה-20 של חברו־כאח-לו. סוג של גילוי עריות מדרגה שנייה. עולמם של חברי הטריו מתפרק על ראשם, ורבות הן הצרות.
גם של התסריט, וגם של קצב העברת המידע אל הצופים. סטפן ארשינאר ופרנסואה פרבו־ליגוני, שביימו בצוותא את "חברים טובים", שייכים, כך נראה, לאותו דור צרפתי שעדיין סבור כי שניים־שלושה צלילי אקורדיון מייבב כבר יעשו בעבורם את העבודה, במקום תסריט סביר או יכולות משחק ראויות. הם טועים.