"נעלמת": הכישלון הקולנועי הגדול של 2014

דייויד פינצ'ר הוא גאון על בטוח. או שלא. במבט ראשון נראה סרטו החדש "נעלמת" כטקסט חזותי מבריק, המתמקד בתרבות הטראש הפופולרית, על מגוון הסטריאוטיפים, הקלישאות וגיבורי הזבל שהטלוויזיה המסחרית באמריקה מנפקת מאז פרצה לאוויר לפני 65 שנים. זהו ריכוז מפליא, חד ושנון, של מכלול הטיפוסים שגדש, ועדיין גודש, את עלילות אופרות הסבון של שעות אחר הצהריים ואת הטלנובלות המשפחתיות של הפריים-טיים.

במבט ראשוני אפשר בהחלט לומר ש"נעלמת" הוא סוג של סאטירה שנוסתה בעבר בסדרה כמו "בועות" או בסרט פורץ דרך כמו המופע של טרומן".

מבט נוסף על הסרט מגניב איזשהו חשד עמום, שהולך ותופח ככל שמתמתחות והולכות דקותיו המרובות (שעתיים וחצי!), כי אבוי, לא מדובר פה בטקסט על אודות תרבות הטראש, אלא ברכיב אינטגרלי של התרבות הזאת.

"נעלמת", למרות מאמרי ההתפעלות המרובים העוסקים בו, הוא לא יותר מעוד בן דוד של "היפים והאמיצים" או "דאלאס", כאשר הדמות הראשית בעלילתו, בגילומה החובבני של רוזמונד פייק, מציעה הכלאה מוגזמת, דוחה למדי, של אלכסיס וקריסטל, נשות "שושלת". שתי דיוות דה לה שמאטע בכרטיס אחד.

עלילת הסרט תופסת איזשהו בעל (בן אפלק חסר התכונות) כשהוא שב לביתו הנאה ואינו מוצא שם את אשתו. במבט חטוף ניתן להתרשם כי מדובר בפריצה אלימה, שבסופה נעלמה הגברת בעלת גון השיער הבלונדיני ועם האופי השחור משחור. הנבירה המשטרתית מעלה שבני הזוג, שבאותו היום ממש היו אמורים לציין חמש שנות נישואים, היו בעברם עיתונאים בניו יורק, אלא ששניהם איבדו את משרותיהם ונאלצו להתקפל חזרה אל עיירת הולדתו של הבעל, אי שם במדינת מיזורי הנידחת, שבה מתחולל הסיפור.

עוד מעלה החקירה כמה ממצאים המחשידים את הבעל בחיסול אשתו ובהעלמת גופתה. והנה כי כן מוצא עצמו הגבר מואשם ברצח שהוא ספק ביצע, ספק לא. מנקודה זאת והלאה תאזכר סקירה זו גם פרטים עלילתיים שיש מי שיגדיר אותם כספוילרים. ראו הוזהרתם, אתם, פחדני הספוילר!

לצד הסיפור של הבעל מלווה את הסרט לכל אורכו קולה של האישה שנעלמה. קול עלום זה הוא שמקריא את יומנה האישי, המפרט את היומיום הקשה שלה. שכן על פי דפי היומן נפלה הגברת קורבן להתעללות פיזית מתמשכת מצד בעלה. מובן שיש במידע המפליל הזה כדי לחזק את החשדות נגד הגבר, אם כי בשלב מסוים בסרט, אחרי כשעה בערך, צצה לפתע דמות האישה הנעלמת כשהיא מבלה על שפת בריכת שחייה אי שם במוטל דרכים מרוחק. האם זוהי רק הזיה? אולי פלאשבק? או שמא מדובר כאן במעשה עוקץ מתוחכם שיצא מתחת ידיה של הגברת המשתוקקת כבר לראות את בעלה נידון למוות בעוון גרימת מותה במתכוון.

מאמרים שכבר פורסמו בארה"ב ובאנגליה ונרתמו מיד למסע יחסי הציבור המנופח של סרט זה, טוענים כי התפנית הזאת בסיפור מעידה יותר מכל על שנאת הנשים הטבועה בסרטי פינצ'ר ("שבעה חטאים", "זודיאק") שבהם טובחים נשים דרך קבע. ונמצאו כבר טוענים שכנגד המסבירים כי "נעלמת" דווקא מוקיע את המין הזכרי, וכך הלאה וכך הלאה.

צפייה נטולת פניות ג'נדריות מעלה שהסרט שונא במידה שווה את כל הדמויות המשולבות במהלכו. המיזנתרופיה של "נעלמת" אינה מפלה בין הדמויות הראשיות ובין סתם ניצבים הנקלעים בדרך מקרה לעלילה. כולם חארות, כולם תחמנים, כולם ראויים לעונש באותה המידה. גישה המתאימה בהחלט לאופיים של סרטים מצוירים.

מובן שאפשר בקלות להסיר את אשמת עליבותו של סרט זה מעל כתפיו של פינצ'ר ולהטיל אותה בחדווה מרובה על ראשה של גיליאן פלין, שהכינה את התסריט על פי רב-מכר שהיא עצמה רקחה. פלין, בעברה המקצועי מבקרת טלוויזיה ב"אנטרטיינמנט וויקלי", יודעת דבר אחד או שניים על אודות טכניקת הכנתו של זבל טלוויזיוני, שהשימוש בו מכתיב את עיצוב הסצינות השונות ב"נעלמת" ואת ההטעיה שמדובר אולי בסאטירה על הז'אנר, ולא בחלק בלתי נפרד מהז'אנר עצמו.

אלא שהאשמה הבסיסית בעצם הבאתו לעולם של סרט זה נשארת בכל זאת בטריטוריה של פינצ'ר, שבשני העשורים האחרונים צבר לעצמו חוגי מעריצים המשוכנעים כימדובר באחד מיוצרי הקולנוע הגדולים ביותר.עיקר פרסומו של פינצ'ר בא לו בשל עיצוב עולמות קודרים, מאיימים, גותיים, והצבתם של רוצחים סדרתיים במרכז העניין האמנותי שלו ("מועדון קרב", "המשחק", "נערה עם קעקוע דרקון"). בפעם היחידה שבה פינצ'ר לא עשה זאת, בסרטו "הרשת החברתית" (2010), הוא באמת הוכיח יכולת בימוי ראויה.

אלא שפינצ'ר ככל הנראה מוסיף להתגעגע לאווירה האקספרסיוניסטית של רצף הקליפים המוזיקליים שאותם עיצב לאורך השנים, ותאורה אפלה עדיין חשובה לו יותר מסצינה כתובה כהלכה. ולכן הוא זה שחתום על הכישלון הגדול של 2014.