[rating=3]

סרטו הקודם של הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילאן, "היו זמנים באנטוליה", זכה (במשותף עם עוד סרט) בפרס יוקרתי בפסטיבל קאן בשנת 2011, והפך מיידית לאחד הסרטים שגרף הכי הרבה תשבחות בשנים האחרונות. סרטו העוקב, "שנת חורף", זכה לאחרונה בדקל הזהב – הפרס החשוב ביותר בפסטיבל קאן, ואף משמש כנציג טורקיה לטקס האוסקר המתקרב. אבל בהתחשב במספר הגדול של אנשים שחטפו תנומה בסרט במהלך ההקרנות השונות בארץ, יהיה קשה לקרוא לזה ניצחון צרוף.

"שנת חורף" הרבה פחות עמוס מ"היו זמנים באנטוליה" – אשר התגולל גם הוא בקצב איטי למדי. הפעם הסרט נמשך 196 דקות (יותר משלוש שעות ורבע), ומרופד היטב בשיחות ארוכות בנושאי מוסר ואתיקה. מומלץ אורך רוח וקפה חזק ואיכותי, בטרם מתכוננים לצפות בו. דבר אחד שכולם מסכימים עליו, הוא שהרקע הכפרי להתרחשות הסרט מרתק, יפהפה ויוצא דופן. הדמויות חיות באזור הררי מרהיב, קפדוקיה, שסלעיו נראים כמו חורים ענקיים בגבינה צהובה, כשתושבי המקום בנו לעצמם בתים בין מחילות אלו.

בנוף מרוחק ושומם זה, גיבור הסרט – איידין (חאלוק בילגינר, "הבנק"), מחזיק במלון בסגנון כפרי. אין הרבה לקוחות, במיוחד לא בעונות החורף המושלג, אבל איידין אינו מוטרד. הוא נחשב לאיש העשיר ביותר בקהילה המקומית, כיוון שהוא שחקן מצליח לשעבר, שרק רוצה שאורחים "יעריכו את הסביבה הטבעית". אם אין כאלו בסביבה, הוא מעסיק את עצמו עד כלות בקריאת ספרים, הקלדת טור שבועי לעיתון נידח או לחקר ההיסטוריה של התיאטרון הטורקי.

במפגש עם תושבי הקהילה סביבו נפתחים דיונים מעמיקים בסצנות ארוכות למדי. בדרך כלל, אזור כה מרוחק קורא למאבק צעקני בין תושבים או אולי אפילו קרב יריות, אבל ב"שנת חורף", אירועים אלו מתמירים לוויכוחים פילוסופיים ארוכים למדי, הנמדדים ביכולת אנשים לאמור משפטים כמו: "תחפושת הליריות גורמת לך להסריח מרגשנות" (מקווה שדייקתי בניסוח).

אם אורך הדיאלוגים אינו הסיבה העיקרית שגורמת לחלק מן הצופים לנקר בהקרנות, אזי כל הדמויות מדברות בקול רך, קטיפתי, בעודם עטופים בסריגים ומתרפקים במזג האוויר הקריר על ספות נוחות בלב חדרים אפלים, דמויי מערה. המצלמה אינה נעה או זזה, אין מוזיקה ברקע, מקסימום קולות הפיצוח של העצים הפזורים באח החדר או טפטוף הגשם העדין בחלון.

ובכל זאת, אם אתם מצליחים להישאר ערים, בוודאי תתמוגגו מאיכות המשחק המגוונת, עומק הדמויות, עוצמת השאלות המוסריות ואף ממעט ההומור השחור המסתתר ברקע. חשוב מכל, ג'יילאן יוצר אווירה מהפנטת וחלומית, הטוענת כי הדמויות מנותקות בצורה זו או אחרת מן המציאות היומיומית.

"שנת חורף" הוא הישג ראוי לציון מבמאי-תסריטאי ייחודי בנוף הקולנועי. עם זאת, ברגע שאחד מהטיעונים הרגועים והמוקפדים שלו עובר את גבול ה-15 דקות, בלי להראות שום סימנים של פיתרון באופק, הצופה מתחיל לקוות שמישהו כבר יזרוק אבן על החלון, ויעורר את הדמויות, והצופים, משלוותם.