יום שישי, 10 באוקטובר 2014

מיתה טובה

"מיתה טובה" של טל גרניט ושרון מימון תפס אותי לא מוכנה. הקרנה של יום שישי בצהריים, כמה שעות לפני המפגש המשפחתי המסורתי אצל סבתי הסובלת מדמנציה (שזה רק קצת שונה מאלצהיימר ומסתבר שזה עניין של גיל אבל זה לא לפה). את הביקורת הזו אני כותבת למרות שיכול להיות שישנם חלקים שלמים מהסרט שלא הצלחתי לראות פשוט מהסיבה שיבבתי בלי הרף, עד כדי כך שבסיום הסרט אנשים שישבו בשורה איתי שאלו חברות שהיתי איתן – מי זאת זו שיללה כל הסרט? ואני הסמקתי בצד וברחתי.

"מיתה טובה", כפי שבטח הבנתן מהפסקה הראשונה, עוסק בזקנה, מחלות ומוות. זאב רווח ולבנה פינקלשטיין הם זוג הגר בדיור מוגן. היא סובלת מאלצהיימר, והוא בונה מכשיר להמתת חסד. עם המכשיר הזה יוצא יחזקאל (רווח) ביחד עם אילן דר המעולה, עליזה רוזן הנפלאה ורפי סגל שהוא פחות טוב מכולם שם אבל גם טוב, אל מסע בין זקנים חולים, במטרה להעניק להם את המוות המגיע להם – מיתה טובה.
זהו סרטם הארוך הראשון של טל גרניט ושרון מימון, לאחר שני סרטים קצרים מוצלחים. גרניט ומימון מצליחים לעסוק בנושא המפחיד ביותר בעולם – המוות, בצורה רגישה, מצחיקה, עצובה ומופלאה. אבל הסרט, למרות שמו, אינו עוסק רק במוות, או בזקנה. אחת התחושות החזקות שיצאתי איתן מהסרט היתה עד כמה הוא עוסק בזוגיות, ולא פלא שביימו אותו שניים – במאית ובמאי.
אף אחת מהדמויות המבקשת למות לא עושה זאת לבד. על יד כל אחת ניתן למצוא בת או בן זוג, ואם לא כזוגיות אז כחלק מהמשפחה. תמיד מדובר בשני אנשים. הזקנה, מסתבר, היא נסבלת רק ביחד. בצורה הזו, הסרט לא מתמקד יותר בדמויות הגבריות מאשר בנשיות, ואי אפשר באמת לומר שזאב רווח הוא השחקן הראשי לבד, אלא כי הזוגיות היא הכוכבת הראשית.
ועם כל האהדה לזוגיות ומשפחה, עדיין מצליח "מיתה טובה" לא להפוך לסרט שמרני, וזו בגלל דמותו של אילן דר. (זהירות ספויילר) דר מנהל רומן עם רפי סגל, יוצא מהארון בגיל מבוגר (מאד), וגם אם לא מביא לראשונה אל המסך הישראלי דמות של הומו מזדקן, הוא לבטח ההומו המזדקן הישראלי הראשון שזוכה לכזו אהדה מקהל הצופים הישראלי (סוף ספויילר). דר, שבהימורי האוסקר שלי היה אמור לזכות (אבל באמת שהייתה תחרות קשה מאד עם ששון גבאי), עושה כאן את התפקיד הטוב ביותר שלו בכל הזמנים כולל "קרובים קרובים". זוהי באמת שנה טובה מאד עבורו, הכוללת גם תפקיד מצוין ב"פריז על המים" – סרטה הקצר זוכה אוסקר הסטודנטים (מקום שלישי) והאוסקר הישראלי של הדס איילון.
אז נכון, הסרט לא חף מבעיות, ואם לא הייתי אוהבת עד כלות את השיר "בארץ להד"ם" בטח הייתי תמהה ממש לגבי צורת השימוש בו בסרט. אבל לאיזה סרט אין בעיות?
"מיתה טובה" הוא כמו זוגיות טובה, לא חפה מבעיות, אבל מטפלים בהן עם אהבה ופתרונות מקוריים, צוחקים בה ובוכים בה, ובעיקר נשארים יחד. מה קורה כשאת לבד? טוב... זו הבעיה בסרט. גם כאשר אחת או אחד מבני הזוג מתים, תמיד ישנו אנסמבל שחקנים שלם שיעמוד לרשות הדמות המתאבלת. אם אין משפחה – יש חברים. המסקנה האמיתית מ"מיתה טובה" היא שהמוות הוא לא הדבר המפחיד ביותר, אלא בדידות.
ולפני סיום, מילה על אלצהיימר, או דימנציה, או איך שלא נקרא למחלות מסוג זה. גרניט ומימון הצליחו להביא את סבתא שלי אל המסך. זהו טיפול אנושי מרגש, אמיתי, לא מתייפייף, ומלא אהבה בדמות שמאבדת אט אט את האחיזה במציאות, ונאחזת בכל חוט שהיא רק מוצאת בדרך.
ההבנה כי חיים בדרך הזו, לטענת הדמות, אינם ראויים ועדיף למות, היא מכת מחץ לכל מי שאי פעם טיפלה או חוותה קרוב או קרובה שסבלו מהמחלה הזו. אנחנו לא יכולים להחליט בשבילם להמשיך את החיים האלו, ואנחנו גם לא יכולות להבריח את כולן לשווייץ. "מיתה טובה" אמור לפתח כאן דיון על המתת חסד בעד ונגד, אבל במקום זה אני מעדיפה להיות בעד סבתא שלי, ובעד סרטים כאלו שהבינו שהמחלה הזו היא נוראית, אבל גם קורעת מצחוק.
לסיכום – הרבה זמן לא בכיתי כמו שצחקתי ב"מיתה טובה".
ליאור אלפנט.
ולסיכום :
בכדל – עובר
לא בכדל – 4 כוכבים




אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה