[rating=4]

הפילוסופיה הקולנועית של הבמאי והתסריטאי כריסטופר נולאן היא כזו: למה לעשות סרט אחד כאשר אפשר לעשות שלושה?

לפעמים זה עובד ולפעמים לא.

"בין כוכבים" עובד רוב הזמן. בעוד שהתסריט של נולאן ושל אחיו, ג'ונת'ן נולאן, מעשיר אותנו באידיאלים וברעיונות על כוח משיכה, זמן ותורת היחסות, הוא חזק דווקא בכל מה שקשור להיות אנושי. מה המסר הסופי של האחים נולאן? האהבה כובשת הכל. בסרט זה, כמו בסרטיו הטובים ביותר מן העבר ("האביר האפל", "התחלה", "ממנטו"), עוצמתו של נולאן היא בהצבת הדמויות בסיטואציות של חיים או מוות: כמו אדם המנסה לברוח מצונאמי בגובה קילומטר.

למרות שהעלילה מתרחשת בעתיד בלתי מוגדר, הדור הבא או משהו דומה, זהו סרט על הזמן הנוכחי שלנו: הבעת אי אמון בתחום המדע כתחום המרוכז בעצמו, כשכדור הארץ מוטרד מסופות אבק בלתי פוסקות. קופר (מת'יו מקונוהיי) הוא מגדל תירס, אלמן עם שני ילדים בגיל העשרה, שהיה אמור להיות אסטרונאוט. ניכר מן המרומז בסרט כי בני האדם הרסו את כדור הארץ, ואין לנו פתרון אחר מאשר לנסות ולהתגורר בכוכב אחר.

בתו של קופר, מרפי (מקנזי פוי, "לזמן את הרוע" – כילדה; ג'סיקה צ'סטיין, "כוננות עם שחר" – כמבוגרת), מאמינה בהיסטוריה של קופר ובעידן החלל האמריקני. היא מאמינה במה שאביה סיפר לה על חקר החלל, למרות שהממשלה סגרה את נאס"א וספרי ההיסטוריה השתנו. היא גם משוכנעת שהיא מקבלת הודעות בקוד מורס מרוחות רפאים. אחרי אבסורד זה, בעצם, מתחיל שלב המסע לחלל של הסרט.

הסרט הוא באמת כמה סרטים בכרטיס אחד. יש מסע דרך חור שחור במטרה לגלות מה האסטרונאוטים יחשפו שם. בהמשך, יש את הסיפור של מה שקורה ברגע שהם עוברים את החור השחור, ובהמשך מה קורה כשמנסים לחזור. הקפיצות בתסריט של נולאן מבקשות מן הצופים להשעות את חוסר אמונם בכל הקשור לזמן, גיל, חלל, שיווי משקל ועוד. זה נכון במיוחד לכמה סצנות ויזואליות מאוד, המזכירות משהו שבין הסרטים "כוח משיכה" ו"קונטקט" לבין "2001: אודיסיאה בחלל". נולאן יצר הרפתקה אפית, אחת שמושכת במיתרי הלב. אבל הוא לא עמד בלחץ ומילא את הדמויות במחשבות עמוקות, שיש להן (לצערנו) יותר מדי זמן להביע אותן: אורך הסרט כמעט שלוש שעות.

מבחינה ויזואלית, הסרט בוהק, מהמם ומסנוור, בין אם במונחים של היקף (שמזכיר לנו מי אנו באמת) או מבחינת דמיון. בסרט נמצא גם רובוט (קולו הנפלא של ביל אירווין), שנראה כמו גוש פלדת אל-חלד, הניחן ביכולת המרת צורה, שהופכת את הרובוטריקים להיראות כמו צעצועים לילדים.

למרות מספר חולשות בעלילה, הרגעים המרגשים עושים את העבודה, בזכות מקונוהיי, פוי וצ'סטיין. הקשר בין האב לבתו – למרות מחסומי המרחק והזמן – הם לבו ועיקרו של הסרט. "בין כוכבים" הוא כנראה סרט האולפנים עתיר התקציב והשאפתני ביותר בשנה זו. לעיתים הוא מרופד יותר מדי, בחלקו לא מבושל מספיק, אבל עדיין מצליח לעטוף את הצופה בעולמות ובמצבים שמעולם לא נראו קודם לכן, תוך עיגון האפקטים המיוחדים ברגשות אנושיים שבהחלט עובדים.