"היהודים באים": חכמה, מצחיקה ובועטת

ביקורות טלוויזיה נוספות:

"בייבי בום": למה לחלוק פתיחת אצבעות?

"9 חודשים": יותר חודרני מאולטרסאונד

"פולישוק": פוליטיקה מצחיקה מבלי לטמטם

"היהודים באים" החלה אתמול (ו') בערוץ הראשון מיד אחרי איילה חסון (שהיומן שלה יילך וישתבח ככל שישיבתה בתפקיד האחראית על החדשות תלך ותהפוך לעובדה מוגמרת). סדרה שהמון אנשים לא רצו שתראו, וזה בפני עצמו הופך אותה למסקרנת ומעניינת: בשלהי שלטון הרוע של הערוץ הראשון היה מי שחשב כי "לא נאה" להעלות דבר כזה, ואפילו "מזיק". היה מי שפחד מהצל של עצמו כל כך, שהעדיף לגנוז את הפנינה הזאת ורק לא להסתבך עם השלטונות שם למעלה.

מוני מושונוב בתפקיד אברהם אבינו. שחקן-זיקית(צילום: דני שוורצמן)

האמת, צדקו. יש פוטנציאל להסתבכות, אבל בכל סאטירה טובה המשודרת בארץ לא כל כך נהדרת, פוטנציאל ההסתבכות גדול, וצריך שעל כסאות ההנהלה יישבו אנשים שלא פוחדים מהצל של עצמם ומוכנים לשחרר לעולם גם מוצרים טלוויזיוניים נשכנים ובועטים, לא רק נעימים ומלקקים.

צפיתי בשני פרקים בשאגות שמחה. הקונספט? חבורת שחקנים מצוינת (מוני מושונוב, יעל שרוני, יוסי מרשק, עידו מוסרי ויניב ביטון) מבצעת סדרה של מערכונים לא קשורים זה לזה – בדומה לחמישיה – שכולם נסבים סביב אירועים אמיתיים או מדומים מן ההיסטוריה האמיתית של עם ישראל.

דוגמה: טקס הדחתו של רב סרן דרייפוס מן הצבא הצרפתי. בתפקיד דרייפוס מוני מושונוב, שחקן-זיקית שיכול לעשות כל תפקיד בהיסטוריה היהודית שיוטל עליו, מאברהם אבינו ועד אבא של יגאל עמיר, וכאן הוא דרייפוס והוא שותק כשמטיחים בו האשמות ולוקחים ממנו את הדרגות והחרב, המשקפיים והבאגט הפריך, ואפילו הפאזל שעליו עבד חודשים רבים – והכל בבוז פרנסאווי עמוק ובמבטא נכון ומצחיק. ואז מגיעה הידיעה שדרייפוס בכלל לא אשם, והקצינים המנופחים לצדו תקועים במבוכה עם הפאזל. מקסים ביותר, חכם ועדין, מאתגר ומלבב: וזה הדבר הכי קל לעיכול שראיתם בפרק הראשון.

"היהדים באים". לא מפחדים(צילום: נטלי מרכוס)

כי "היהודים באים", על כותביה ויוצריה, באמת לא מבוהלים מכלום. בנינוחות עילאית הם משרטים סצנה בה משה (מושונוב!) מציג בפני הערב רב שלו את עשרת הדיברות, ולכולם יש מה להגיד ולשאול ולהתווכח – ובסוף משה חייב להתעמת עם עברו כרוצח, דבר שהיינו מוכנים לשכוח. באותה מידה היינו מוכנים לשכוח לנצח שאייכמן היה האיש היחיד שהוצא להורג במדינת הפל-קל והרמדיה, ולכן מזכירים לנו, באמצעות סצנה מופתית (מושונוב אייכמן, מרשק כלאי גבוה ומטומטם), שייתכן שברגע האמת החבל לא התהדק, הבור לא נפתח – וככה נדרשו 53 נסיונות להרוג את אייכמן, והכל בשפה משטרתית משובחת, כולל ההחלטה לצאת לחומוס מיד אחרי התלייה.

קשה לעיכול? בטח. מעורר זעם? ודאי. אבל לא כלפי "זילות השואה", שלא מתרחשת כאן, אלא כלפי אוזלת היד הכללית של שלטונות האכיפה בישראל, לא בזמן אייכמן אלא אתמול בבוקר, כשגנבו לכם את הרדיו מהאוטו והתברר שלמשטרה אין מושג ירוק מה יעיל לעשות במקרה כזה, וגם לא אכפת לה.

והנה כבר עוברים בסך הקב"ן של מתאבדי מצדה ואלוהים של העקידה והמון דמויות היסטוריות שנשאלות "איך אתה מפנק

את עצמך", ופתאום מגיעה סצנה זעירה של כמה שניות שבה נראה בן גוריון, קומפלט עם מכנסי זלמן ושתי רעמות לבנות שכאן מוצגות כקוקיות עם גומיות, ועל השאלה איך אתה מפנק את עצמך, הוא עונה במילה אחת: "ככה!" במבטא בנגוריוני מושלם, והצופה האחת הזאת החרידה את כל השכונה ברעמי צחוקה המתגלגל.