תחת כנפיה של הנחת העבודה הגורסת כי אין דבר העומד בפני הרצון, נזרעו על הבד בשנים האחרונות סרטים כמו "הפרפר ופעמון הצלילה", "המרוץ לחיים" ו"מחוברים לחיים". האחד עסק בסלב צרפתי שחווה שבץ מוחי, שבמהלכו איבד מאה אחוז מהשליטה על גופו, אך בכל זאת מצליח לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו באמצעות עפעוף עיניים; השני סיפר על אודות ישיש גרמני חולני, שחצה כבר את גיל 80, אך מעז להכין את גופו לקראת כיבוש מרתון ברלין; ואילו השלישי דיבר על גבר צרפתי שתאונת דרכים כפתה שיתוק מלא על גופו, ובכל זאת הוא חותר לצלוח קורס בצניחה חופשית. כאן המאה ה-21 והרי הכל אפשרי. 

נכון, זה בדיוק מה שז'וליאן (פאביין הרו) בן ה-17 סבור כשהוא נרשם לתחרות האיירונמן המתקיימת בעיר הריביירה ניס. בתפריט התחרות: שחייה לאורך 3.8 ק"מ, ולאחריה רכיבה על אופניים במסלול המתמשך על פני 180 ק"מ, ולקינוח גם מרוץ מרתון מלא. רבים מנסים לעמוד באתגר הגופני הזה, ולא מעטים אכן מצליחים בכך. הבעיה במקרה המסוים של המתבגר הצרפתי ז'וליאן נעוצה בעובדה שהוא לוקה בשיתוק מוחין, המונע ממנו כל אפשרות של תנועה בכוחות עצמו. שלא לדבר על אתגר איש הברזל. 

יש פתרון: ז'וליאן ירתום למרוץ את אבא, שהוא באמת איש ברזל. אביו של ז'וליאן (ז'אק גמבלין) מיומן כבר במרוצי איירונמן, אלא שסצינת הפתיחה של הסרט "מנצחים" לוכדת אותו כשהוא מודח בגסות מכס גבריותו, שכן זה עתה הוא פוטר מעבודתו. אם כן, גם לאבא יש מה להוכיח - שהוא עדיין גבר שבגברים, למרות מעמדו המבוזה כמובטל. ועל בסיס פסיכולוגי זה בונה ז'וליאן את תוכניתו השאפתנית. נכון שאמו (אלכסנדרה לאמי) ממש נגד היוזמה הקיצונית הזאת, אבל היא הרי אמא, וככזו ממשיכה להתייחס לז'וליאן כאילו הוא עדיין תינוק בחיתוליו. 

"מנצחים" מנסה לגרוף בבת אחת כמה נושאים "צודקים", אך טריוויאליים באופן מעורר פיהוקים ממש. ראשית, התבוננות אמפתית על היכולת האנושית-נפשית לגבור על כל מכשלה גופנית. שנית, טיפוח מחודש של יחסי בן-אב, שהשנים כמו כרסמו בהם. שלישית, אישוש גבריותו של הגבר, גם לאחר שסובביו כבר שללו ממנו את התחושה ההכרחית הזו להצדקת עצם החיים. 

בצרפתית, שפת המקור של הסרט, הוא קרוי "בכל כוחותינו"; באנגלית הוא מכונה "המסיימים". רק בעברית השתלטנית, שאינה סובלת מישהו שהוא פחות מנאמבר וואן, תורגם השם באופן שגוי ל"מנצחים", המצביע על ההשתתפות בתחרות הספורטיבית כעל נקודת הכובד של הדרמה המשפחתית, ולא על עצם האיחוד הפסיכולוגי המחודש בין אבריה השונים והמגוונים של המשפחה הגרעינית. 

ככל שרצוי לגלות סימפתיה כלפי הסרט ונושאיו המרכזיים, הרי שהוא עצמו אינו מתגמל את הצופה. שום נקודת כובד דרמטית; שום קונפליקט מעורר רגשות; בלי מורכבות אנושית; ללא דילמה רפואית; סרט שטוח יותר מערבות המערב התיכון האמריקאי. בלי אף גבעה, בלי שום תהום, שעשויים היו לעורר עניין נוסף בסרט, לבד מעצם הרצון הטבעי להזדהות עם הסיפור האנושי הפשטני, שסביבו הוא נבנה. 

השם הבולט ביותר ב"מנצחים" הוא נילס טברנייה, שביים את הסרט. טברנייה עצמו, מה לעשות, איננו ממש פיגורה פילמאית מהמעלה הראשונה, אבל אבא שלו - ברטרן טברנייה הנהדר, הוא כזה. אצל טברנייה האב ("דקה לחצות", "אישור מעבר", "הכל מתחיל היום"), מגדולי הקולנוענים הצרפתים הפועלים עדיין, עשה הבן את הסטאז' שלו כשחקן, בסרטים כמו "יום אחד בכפר", "סעיף 627" או "לולה הקדושה". מאוחר יותר התרחבו עיסוקי הבן גם לבימוי סרטי תעודה ודרמות לטלוויזיה, ו"מנצחים" הוא סרטו העלילתי השני כבמאי. 

על פי הנראה על הבד ב"מנצחים", קשה לומר שניכר איזשהו ייחוד בטכניקת הבימוי של נילס טברנייה. אם כי השילוב הקולח בין האירועים הספורטיביים של מרוץ ניס (האמיתי) לבין הקטעים הפיקטיביים המבוימים בידי טברנייה הבן, נראה אינטגרלי בהחלט. לא תהיה זו גסות רוח להוסיף כי משחקן ותיק ומיומן כמו גמבלין מותר היה לצפות לבניית דמות מעניינת יותר. 

לאמי, בדמות האם, שחקנית בעלת 20 שנות ותק מול המצלמות, כמו מחוקה לגמרי בסרט זה. פאביין הרו, המגלם את ז'וליאן, עושה כמובן את המיטב במסגרת מגבלותיו הגופניות. 

אצל דני מנקין זזים המון. לדמויות השונות המאכלסות את עלילות הסרטים שעושה מנקין יש בעיקר סיכות בתחת, והן אינן מסוגלות להניח עצמן במקום אחד. כך זה היה בסרט המסע הקודם שלו, "ז'ה טם, איי לאב יו טרמינל", וכך גם בסרטו הנוכחי "האם זה אתה?". בעצם, גם סרט התעודה שלו, "18 קילו של אהבה", מתאר מסע פיזי ברחבי אמריקה המתיימר לשקף מסע פסיכולוגי עמוק יותר. 

בסצינות הפותחות את "האם זה אתה?" נראה אלון אבוטבול כשהוא מצוי בשיאו של משבר חייו. זה עתה הוא פוטר מעבודתו כמקרין בבית קולנוע, ונקודת השפל הזאת היא עבורו בבחינת ההזדמנות האחרונה לצאת לראשונה בחייו לאמריקה, למסע חיפוש אחר אהובת ימי נעוריו, שאותה זנח בגסות רוח לפני ארבעה עשורים בקירוב. כדרכם של סרטי דרך, גם המסע הנפתל הזה, שהוא לבו הפועם של הסרט, מתגלגל בין תחנות שונות בצפון אמריקה, ועד שאבוטבול יגיע לתעודתו הסופית (סוד כמוס: זה יקרה דווקא בקנדה!), הוא יפגוש בסדרה של טיפוסים אנושיים, שהם בבחינת תשקיף של הנפש שלו עצמו. 

באורח פלא מסתפחת אל הנודד אבוטבול פרטנרית למסע הארוך, שאותה מגלמת נרונה קפלן דה מאסדו. מדובר בסטודנטית לקולנוע שעסוקה בהתקנת סרט גמר לימודיה בקולג'. הסרט שלה, כך היא מבשרת ברצינות תהומית, עוסק בחרטות שונות התוקפות בני אדם מגוונים. כמו כל דוקומנטריסטית רצינית היא מנצלת את תחושות האשם שגרמו מלכתחילה לאבוטבול לצאת למסע החיפוש האישי שלו, על מנת לשלב אותן בתוך הסרט שלה. שהרי אף הוא בבחינת ביטוי לתהליך של חיפוש עצמי נוקב. 

 
"האם זה אתה". אין בסרט תסריט של ממש. צילום: יח"צ

מכל הנושאים הנכבדים הללו, מנקין אינו משכיל לחולל על הבד סצינות קולנועיות בעלות עניין, והסרט נראה שרירותי בדיוק כמו בחירת העיסוקים המקצועיים של הדמויות הראשיות בו. אין סיבה, לפחות לא כפי שהדבר משתקף בתסריט, לעובדה שאבוטבול אמור להיות מקרין סרטים, כשם שאין שום משמעות לעובדה שהפרטנרית שלו הינה סטודנטית לקולנוע. מנקין מחמיץ אפילו את המובן מאליו - שימוש רפלקסיבי בכלי האמנותי העומד לרשותו. 

בהיעדר תסריט של ממש, שוקע הסרט לתוך סדרה של מצבים החוזרים על עצמם. לעתים נדמה שמנקין ממש מונע בגופו כל אפשרות של הפתעה, שאולי עשויה לצוץ מתוך החומרים שמציע הסרט עצמו. המוזר הוא שבמאי זה, שברקע המקצועי שלו צבר שנים של עבודה בערוץ הספורט גדוש הדרמות על רקע יומיומי, מניח לשגרה הסתמית, הבלתי מגרה את העין ובלתי מחדשת דבר, לטחון את עצמה על הבד שוב ושוב, עד כדי מבוכה ממש. 

כמו בסרטו הקודם, "ז'ה טם, איי לאב יו טרמינל", גם הסרט הנוכחי מתנהל בעיקר בשפה האנגלית, שדווקא אינה שגורה בפיו של הגיבור המרכזי. ההיסוס, או שמא מוטב לומר העילגות הלשונית שמנקין בחר עבור הדמות הדהויה שאותה מגלם אבוטבול, משקף את היעדר האופקים הקריאטיביים שהסרט לוקה בו. סתמיותו של הסיפור, והאופן שבו הוא מגיע אל פתרונו הצפוי - יותר מדי צפוי - בהחלט משתלבים בלא כלום הנובע מההיבטים הוויזואליים שמציע הסרט. 

אבוטבול, צר לומר, עשה כבר המון דברים רציניים יותר במהלך הקריירה הענפה שלו, ואילו הפרטנרית שלו, קפלן דה מאסדו, רק טוחנת מחדש את עיקרי הדמות המעצבנת שאותה גילמה בסרטו הקודם של מנקין.