"חיית ללילה", ארה"ב 2014

מאחורי ההתקפה הבוטה על אודות עיתונות הסנסציה והפפרצי, שהיא בסיס העלילה של "חיית לילה", ניצבת אמירה כבדה ומסיבית הרבה יותר, המתיימרת לנסח תורה של ממש על אופני השתלטותה של המחשבה הקפיטליסטית על החברה האמריקאית.

גיבור הסרט, בגילומו המרשים של ג'ייק ג'ילנהול, הוא כלומניק מהשוליים של לוס אנג'לס, המתקיים בעיקר מגניבות קטנות וממעשי נוכלות. כל זה נכון עד לאותו הרגע שבו נוחתת עליו מעין התגלות דתית, והוא מחליט להתמקד בצילום חדשות מדממות, ולמכור את סחורתו האדומה\צהובה לרשת שידור מקומית בעלת רייטינג נמוך ביותר, בניהולה של ברקודה תקשורתית, שאותה מגלמת רנה רוסו נטולת הייחוד. דומה, ולא במקרה, ל"רשת שידור" שסידני לומט ביים כבר לפני 38 שנים.

המפגש בין שני זוללי הנבלות הללו מניב עיתונות דורסנית, חסרת מעצורים, כזו שמתחשבת בספר החוקים רק כאופציה שחובה לעקוף אותה. מזכיר בהחלט את ימי הבראשית של הכלכלה האמריקאית בשלהי המאה ה-19, כאשר חבורה שכונתה "הברונים השודדים", סוג קדום של אוליגרכים, השתלטה באלימות על אופני החשיבה של האמריקאים והפכה את כולם לאומה של זאבים הטורפים אחד את האחר.

דן גילרוי, שכתב וביים את "חיית לילה", הוא תסריטאי ותיק שהחליט כעת, בגיל 55, לבצע דילוג קריירה ולפנות לבימוי. מסייעים לו בכך שני אחיו - המפיק הנודע טוני גילרוי והעורך הוותיק ג'ון גילרוי. יחד מניפים בני המשפחה מיזם פילמאי יעיל למדי, עשוי כהלכה, אך לוקה בפשטנות בכל הקשור להתבוננות על החברה ועל הדינמיקה של הטלוויזיה מתוצרת אמריקה.

לא במקרה מיקמו בני משפחת גילרוי את עלילת סרטם בלוס אנג'לס, ערש החטא הקדמון ככל שהדברים נוגעים בייצוגים קולנועיים וטלוויזיוניים של החברה האמריקאית. גם חבורת השאפתנים שייסדה את האולפנים בהוליווד לפני 102 שנים לא כללה צדיקים גמורים או אינטלקטואלים מתלבטים.

הייתה זו להקה של צבועים ועיטים, שידעה לזהות ממרחקים את ריחו של הדם האהוב על צרכניהם הפוטנציאליים, ועל פי אינסטינקט חייתי זה עיצבו אנשיה את תעשיית הסרטים ולאחר מכן את שידורי הטלוויזיה המסחרית. זו אמורה הייתה להיות האמירה הגדולה שמאחורי ההפקה הצנועה הזאת, ודווקא בנקודה זו כושלים בני גילרוי.