ביקורת: משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק ראשון

ייתכן מאוד ש"משחקי הרעב: עורבני חקיין" הוא סרט מצוין - אילו רק היו נותנים לנו לראות יותר מחצי ממנו
שם רשמי
משחקי הרעב: עורבני חקיין - חלק ראשון
שם לועזי
The Hunger Games: Mockingjay - Part 1
סרט מס' 3 בסדרת משחקי הרעב

הייתי שמח לספר לכם מה חשבתי על "משחקי הרעב: עורבני חקיין", אבל אני לא יכול, כי לא ראיתי ‏אותו עד הסוף. ‏

ראיתי די הרבה מהסרט: שעתיים, למעשה. ואהבתי את מה שראיתי. אבל אז נאלצתי לצאת, לא ‏במחאה או בגלל מצב חירום כלשהו, אלא פשוט כי עלו הקרדיטים והסדרנים התחילו לאסוף את ‏קופסאות הפופקורן הריקות. על פי כל מה שראיתי, "משחקי הרעב: עורבני חקיין – חלק ראשון" ‏היה יכול להיות סרט מצוין, אילו הוא היה סרט. אבל הוא לא; הוא חצי סרט.‏

אפשר להאשים בכך את הארי פוטר: מאז ש"הארי פוטר ואוצרות המוות" פוצל לשני סרטים, שיטת ‏הפעולה הזאת הפכה לסטנדרט, בעיקר בעיבודים לספרים אחרונים בסדרות. במקרה של "הארי ‏פוטר" זה עבד מצוין: הפיצול נתן לסרטים זמן לנשום, ובכל אחד משניהם היתה די והותר עלילה ‏כדי לפרוס על פני שעתיים ומשהו בלי להרגיש שהתקמצנו עלינו. "ההוביט", לעומת זאת, נמתח, ‏נמרח ובותר באכזריות לשלושה, מה שהרס אותו לגמרי. הספר האחרון של "דמדומים" פוצל ‏לשניים, ובמקרה הזה באמת שאין לי מושג אם זה הפך את הסדרה ליותר או פחות גרועה. אפילו ‏הספר האחרון בסדרת "מפוצלים" – שאין הצדקה לקיומה אפילו בתור סרט בודד אחד – יפוצל. ‏‏"משחקי הרעב", בניגוד לכמה מהסדרות שהזכרתי, היא מהמוצדקות שבסדרות. שני הסרטים ‏הראשונים הוכיחו שהסרטים האלה חכמים במידה בלתי סבירה, עבור מוצר פופ לנוער. הסרט ‏השני היה גם מבויים ומעוצב לתלפיות. אני מאחל ליוצרי "משחקי הרעב" הרבה הצלחה וכסף, ‏מגיע להם. וכל זה לא משנה את העובדה שלא היתה שום סיבה לפצל את הסרט האחרון לשניים, ‏מלבד הסיבה הברורה ביותר: שאם כל אחד מאיתנו יקנה שני כרטיסי קולנוע במקום אחד, חברת ‏ליונסגייט תרוויח פעמיים. ‏

בסוף הסרט הקודם – זהירות, ספוילר, אבל באמת שאין טעם שתקראו על הסרט הזה אם לא ‏ראיתם את הקודמים – משחקי הרעב נגמרו. קטניס גילתה שמחוז 12 הושמד על ידי הקפיטול; היא ‏וקומץ של שורדים אחרים הועברו לבסיס מורדים סודי במחוז 13 (שאגב, מכיל במידה משמעותית פחות צרפתים שעושים פארקור מכפי שזכרתי), בעוד פיטה (הא הא קוראים לו ‏פיטה) וכמה מזוכי העבר האחרים נשבו ונלקחו אל הקפיטול. זה הרגע שבו "השיט הופך לאמיתי", ‏כמו שאומרים בסרטים של מייקל ביי: בתגובה, קטניס חושקת שיניים, לובשת את חליפת הקרב, מצטיידת בקשת היי-טק ויוצאת בעוז להצטלם לתשדיר שירות.

קטניס מגלה שאף אחד לא מתעניין בה בגלל כישורי הירי בקשת שלה, אלא בגלל התדמית שלה. היא המוקינג-ג'יי, העורבני ‏החקיין, סמל המהפכה, והיא משפיעה על אנשים. פלוטראך הבנסבי (פיליפ סימור הופמן, זכר צדיק ‏לברכה) מעוניין להשתמש בה כדי לייצר תעמולה שתדרבן את הציבור ב-11 המחוזות הנותרים ‏להתמרד. זה מה שעושה את "משחקי הרעב" למה שהיא: אפילו עכשיו, כשהמשחקים נגמרו, הקרב ‏הוא עדיין תדמיתי, ותעמולה היא לא דבר שרק הרעים עושים. "משחקי הרעב" היא סדרה ‏שמתקיימת בעולם ציני שבו כל דבר, מעיצוב שיער ועד לרצח עם, נמדד על פי כמה הוא מצטלם ‏טוב וכמה נקודות הוא ייתן לנו בדעת הקהל, וזה נכון ורלוונטי היום יותר מאי פעם; אני לא מפסיק ‏להשתאות מכך שמוצר בידור כל כך פופולרי הוא גם כל כך אקטואלי. יכול להות שהרוב הגדול של ‏הצופים בסרט לא יבינו ממנו שום דבר חוץ מזה שג'ניפר לורנס ממש מגניבה, אבל אם צופה אחד ‏מתוך מאה יקלוט את המסרים שהסרטים האלה ‏מעבירים, הדור הבא יהיה קצת פחות מטומטם ‏מהדור הנוכחי. ומכיוון שאת הסרטים האלה רואים הרבה ‏מיליוני אנשים, אחד מכל מאה זה לא כל ‏כך מעט.‏

‏אלא מה, כל זה היה נכון גם לגבי הסרט הקודם בסדרה. "עורבני חקיין חלק 1" לא מחדש הרבה ‏במסר של הסדרה – וגם לא בשום דבר אחר, בעצם. לא כל כך הרבה קורה בסרט הזה. העלילה ‏של הסרט מתרחשת ברובה בבסיס התת-קרקעי במחוז 13, שבו המחתרת מתכנס ומתדיינת ויוצאת לגיחות קצרות החוצה וחוזרת. זאת עלילה זוחלת וחסרת צורה, מה שבולט במיוחד ביחס לשני ‏הסרטים הקודמים בסדרה, שכללו מסגרת עלילתית ברורה מאוד שמתפתחת עד לשיא ברור. כנראה שככה ‏זה כשמסריטים חצי ספר, ומפסיקים כשמגיעים לחלק המעניין.

עוד השפעה של גרירת העלילה (כלומר, כאחד שלא קרא את הספר, אני יכול רק להניח שזאת ‏הסיבה) היא שקטניס לא עושה בסרט הזה כמעט כלום. אחת מנשות האקשן הבולטות בתולדות ‏הקולנוע מעבירה סרט ‏שלם בפאסיביות כמעט מוחלטת. הסרט עוסק באנשים אחרים שיושבים ‏ומנסים להחליט מה לעשות ‏איתה, איך לתמרן אותה ואיך לנצל את התדמית שלה לטובתם, ולפעמים סתם אנשים אחרים שעושים דברים במסגרת המרד נגד הקפיטול, בזמן שקטניס יוצאת לפיקניקים. היא אמנם ‏לוקחת חלק בשתיים-שלוש סצינות אקשן, אבל הן נראות מאולצות, כאילו דחפו אותן לעלילה רק כדי לא להשאיר אותה מובטלת לגמרי. רוב הזמן היא יושבת, דואגת, נואמת, מדגמנת או שרה. על העובדה שכל החצי ‏הזה של "עורבני חקיין" הוא לא שיממון מוחלט אנחנו צריכים להודות לג'ניפר ‏לורנס. לספר כמה שהיא מצוינת זה לגמרי נדוש, אבל מה לעשות: צריך שחקנית ממש טובה, רצוי עם קול שנוטה להצטרד באופן חינני, כדי ‏ששעתיים שעוסקות במה שהיא מרגישה, ולא במה שהיא עושה, יהיו מעניינות. ‏

מצבה של קטניס עוד טוב יחסית: כמה ‏מהדמויות האחרות שליוו אותה מהסרט הקודם – כולל ‏כאלה שממש ציפיתי לפגוש שוב – מקבלות ‏עוד פחות לעשות. חלקן מקבלות לא יותר משניות ‏בודדות על המסך.‏ פיליפ סימור הופמן קיבל תפקיד משמעותי וחביב, ועובדת מותו של השחקן ‏מוסיפה שכבה של אירוניה לרבות מהשורות שלו; נטלי דורמר (מארג'רי טיירל) נכנסת לתמונה ‏כבמאית שנראית מגניבה, ואז לא עושה שום דבר מעניין לאורך הסרט כולו. דמות המשנה היחידה ‏שמקבלת התפתחות משמעותית ומעניינת היא אפי טרינקט (אליזבת בנקס), שהפכה באופן מפתיע ‏מבדיחה לאחד הנכסים החשובים של הסדרה.‏

יש בסרט שחקנים טובים ובימוי טוב ועיצוב טוב ומסרים מצוינים, אבל אין בו קשתות ‏עלילתיות ‏שלמות, או דמויות שמתפתחות, או שיא. ‏לא משנה עד כמה חומרי הגלם טובים, חצי ‏סרט הוא רק חצי סרט. וזאת כנראה הסיבה שלמרות שאהבתי הרבה דברים בסרט, יום אחרי ‏הצפיה הוא כבר דועך לי בראש, ואני מתקשה להיזכר בפרטי עלילה. הסרט לא נותן הרגשה של ‏סרט, אלא של פרק בסדרה. פרק טוב, אבל כזה שרק מכין את הקרקע לאירועים הגדולים של סוף ‏העונה. אני בהחלט חושב שכדאי לצפות בסרט הזה, אבל אולי הזמן הנכון לצפות בו יהיה נובמבר ‏‏2015, בערך שעתיים לפני שתצפו בחצי השני שלו.