[rating=3]

מעריצי תוכנית האירוח האמריקנית "הדיילי שואו" (המשודרת בארץ ב-Yes), בוודאי הופתעו בשנה שעברה, כאשר מנחה התוכנית, ג'ון סטוארט, הודיע שהוא יוצא לחופשה בת 12 שבועות כדי לכתוב ולביים את הסרט הראשון שלו: "רוזווטר", המבוסס על ספר הזיכרונות Then They Came For Me: A Family’s Story Of Love, Captivity And Survival (בתרגום חופשי: "ואז הם באו לקחת אותי") משנת 2011, שנכתב על ידי עיתונאי יליד איראן היושב בבריטניה, מזיאר בהרי. המסקנה מהסרט: הם כנראה לא היו צריכים לבוא לקחת אותו.

הצופים הקבועים בסטוארט מכירים אותו כאדם ציני מאוד, מצחיק ביותר, שנון כתער וביקורתי בטירוף. אין זה משנה מהי דעתו הפוליטית, מי שמכיר את עבודתו, יודע שיש לו מצפון ואחריות חברתית גבוהה. ניתן לראות את המצפון והאחריות האישית שלו גם בלקיחת מושכות הבימוי של "רוזווטר", כיוון שאחרי הכל, הראיון של בהרי בתוכנית "הדיילי שואו" שימש כראיה נגדו כשהוא נכלא ועונה על ידי שלטונות איראן בשנת 2009.

השחקן המכסיקני, גאל גרסיה ברנאל ("ואת אימא שלך גם") נבחר לגלם את בהרי, שכיסה את הבחירות באיראן עבור מגזין "ניוזוויק", ולאחר מכן נכלא למשך מספר חודשים, תוך שהוא נאלץ להודות שהוא מרגל. מאז החל להופיע על המסך הענק ברנאל תמיד הקסים את הצופים באישיותו, אבל דווקא המענה שלו בסרט, השחקן הדני קים בודניה ("פושר"), מחזיק בתפקיד המסקרן ביותר, כרוזווטר: "המומחה האחראי" על חקירתו של בהרי.

רוזווטר הוא מענה במקצועו, ובאופן מפליא – אדם שאינו מרוצה ממקום עבודתו, ומוציא את תסכוליו המקצועיים על המעונים שלו. האנשת המענה היא החלק המעניין ביותר בסרט, וחבל שסטוארט לא פיתח קצת יותר את דמותו של רוזווטר. יחד עם זאת, זהו הסיפור של בהרי. הסצנות בין השניים מחשמלות ובלתי צפויות, מצליחות להעלות את דופק הצופים, אך במקביל, גם גורמות לנו לא לקחת העינויים בכזו רצינות.

הסיפור עצמו רציני ביותר, וסטוארט, בסרט בכורה שלו כבמאי, מצליח לשחק בדקויות שבין רצינות להומור, כפי שרוזווטר שואל את בהרי בזעם על היבטים מסוימים בדף הפייסבוק שלו, או כאשר האסיר מסביר לשובה שלו על מכוני עיסוי במערב. הסרט בהחלט משתבח בזכות ההומור, אולם מספר חלקים לא עוברים חלק באופן מושלם: בהרי מדבר לא מעט עם אביו המנוח ועם אחותו שהלכה לעולמה לא מכבר – רגעים שמרגישים מאולצים משהו ורק מכבידים עוד יותר על כמות גדולה של רצינות.

ובכל זאת, כיוצר טירון, לסטוארט יש דרך מעניינת להעביר את רעיונותיו, תוך שימוש נבון בצבעים ובצילומים חדים, תחושה נכונה בהעברת סיפור וכמובן בחירת נושא מרתק. הסרט בונה עצמו בתבונה, חלק על גבול הרגשנות, וחלק אחר בזכות הליהוק החכם והיוצא דופן (שחקנים מכסיקנים, דנים ואף הודים – כולם מגלמים איראנים). כיצירה קולנועית ראשונה, סטוארט צולח באופן מוצק ובטוח. גם אם לא ימשיך בעבודתו כבמאי סרטים, תמיד יש לו את תוכניתו היומית "הדיילי שואו".