שתף קטע נבחר

היבשת התחתונה ממש

"אוסטרליה", האפוס הרומנטי של בז לורמן, מנסה להיות "חלף עם הרוח" אבל מצליח להיות רק קיטשי ומביך, מגלומני ונטול נשמה. ועוד לא התחלנו לדבר על ניקול קידמן


 

לפני כשנה עוד הסתמן "אוסטרליה", האפוס הרומנטי השאפתני של בז לורמן, כמועמד מוביל לאוסקר 2008. הנופים המרהיבים, סיפור האהבה הגדול מהחיים, הדרמה ההיסטורית, וצמד כוכבים זוהרים - כל אלה סימנו אותו כ"חלף עם הרוח" של הדור השלישי. העובדה שמאחורי הסרט עמד לורמן, במאי שבעבורו המילה "קיטש" אינה מלווה במרכאות, הוסיפה מידה של סקרנות ועניין. זו יכולה להיות הצלחה גדולה או כישלון מביך.

 

ובכן, השני. מאז צאתו למסכים לפני כחודש ספג הסרט בעיקר מטחי בוץ (לא כולל מבקרי היבשת שעל שמה הוא קרוי), והוכרז תוך סופשבוע אחד כ"פלופ" מסחרי. ואתם יודעים מה? לפעמים הקהל מצביע ברגליים בכיוון הנכון.


"אוסטרליה". כישלון מביך 

 

בצד החיוב, “אוסטרליה" ספוג בהערצה אמיתית לקולנוע ההוליוודי הקלאסי. להבדיל ממחוות מכניות כמו "פרל הרבור" האיום, לורמן יליד היבשת אוהב את הקולנוע הסנטימנטלי, הנוסחתי והמלאכותי הזה. לבו, במילים אחרות, במקום הנכון. אם "אוסטרליה" כושל - והוא כושל נוראות - הרי זה משום שאצל לורמן האסתטיקה אינה מלווה במחשבה. אין לו, זאת אומרת, דבר מעניין להגיד על הקולנוע הזה, שהוא מתייחס אליו כאל סגנון בלבד.

 

אף פעם אינך מסוגל להאמין עד כמה ניקול קידמן יכולה להיות רעה עד שאתה חוזה בה בתפקידה הבא. כאן, בתפקיד אריסטוקרטית בריטית שנאלצת (אחרי רצח בעלה) לנהל חוות בקר נידחת בערבות צפון אוסטרליה, היא גרועה ממש. קידמן אמורה לייצג איזשהו זוהר של כוכבת הוליוודית קלאסית, אבל גומרת בתור בדיחה עצמית. יו ג'קמן, כמוביל עדרי בקר מקומי, אמור להיות הרט באטלר לסקרלט או'הרה שלה, אבל הכימיה בין השניים אינה מצליחה להרעיד את המסך אף לא לרגע אחד.

 

איפה הקוסם?

השנה היא 1939, לא במקרה זו שבה הופק הסרט ש"אוסטרליה" מנסה להיות. קידמן וג'קמן, שבהתחלה כמובן לא סובלים זה את זו, משתפים פעולה במאבק מול איל בקר תככני (בריאן בראון, "תעלול קטלני"), שזומם להשתלט על רכושה של קידמן. עוד מעורב בסיפור – ולמעשה משמש כמספר שלו – הוא ילד אבוריג'יני למחצה (התגלית ברנדון וולטרס), שבכוחותיו המאגיים יכול לעצור לבדו עדר בקר עצום (ודיגיטלי) השועט בסצינה מרהיבה אל קצה צוק.


קידמן. גומרת בתור בדיחה עצמית 

 

1939 היא השנה שבה גם הופק "הקוסם מארץ עוץ". העובדה הזו לא רק שמאפשרת לניקול קידמן לפצוח בשירת "מעבר לקשת בענן" באוזניו של האבוריג'יני חצוי הדם (ולציין בכך עוד רגע קולנועי שהיא ודאי תעדיף לשכוח), אלא גם מזכירה לנו ששמה של הארץ המופלאה שבה ילדה קטנה, אריה, איש פח ודחליל יוצאים למסע אל עיר האזמרגד, הוא גם כינויה ("אוז") בפי תושביה של היבשת שבה מתחולל סרט זה.

 

אין ספק, יש משהו מגלומני בסרט שקרוי על שם יבשת ענקית. מגלומני לפחות כמו לקרוא לסרט שלך "טיטניק". אך הבחירה הזו היא גם מעניינת, שכן היא מטשטשת בין הטריטוריה הפיזית לפנטזיה קולנועית. “אוסטרליה" מתרחש אמנם ברגע קונקרטי, שנמתח בין 1939 להתקפה היפנית על נמל דרווין שבצפון אוסטרליה בפברואר 1942, שעומדת במרכזו של חלקו השני, אך מבקש להפוך אותו לרגע קולנועי טוטלי. ואכן, באופן סמלי, 1939 אינה רק השנה שבה פרצה מלחמת העולם השנייה, אלא גם המועד בו הופקו אותן שתיים מהפנטזיות הקולנועיות הגדולות של כל הזמנים, שהוזכרו לעיל.

 

לפחות משרד התיירות יצא עם משהו

"אוסטרליה" מבקש, בנוסף, לעשות ליבשת החמישית את מה ש"שר הטבעות" חולל לאי השכן, ניו זילנד. משרד התיירות האוסטרלי יכול להתגאות באופן שבו פורש לורמן את מרחבי ההוד של מולדתו על הבד. אלו מצידם משמשים רקע הולם לסרט שבחלקו הראשון הוא מערבון רומנטי ובחלקו השני, המופרך עוד יותר, דרמה מלחמתית סוחטת דמעות.

 

הילידים האבוריג'ינים בו לא משמשים אלא רקע לסיפורי גבורה שמעמידים במרכזם את האדם הלבן. הסרט אמנם מתייחס באופן רופף לפרשת "הדור הגנוב" – אותם ניסיונות הטמעה בכוח של ילדים אבוריג'ינים בחברה השליטה הלבנה בין השנים 1900-1972, ואולם בה בעת הוא מבליט ראיה קולוניאליסטית מרגיזה של היליד כבעל כוחות מיסטיים.

 

לורמן, שטרילוגיית "המסך האדום" שלו (“רק לרקוד" מ-1992, “רומיאו+ג'ולייט"

מ-1996 ו"מולן רוז'” מ-2001) היתה מחווה וולגרית ומעוצבת-יתר לקולנוע ההוליוודי הקלאסי, הוא, כאמור, הבחירה הטבעית לדרמה רומנטית מנופחת ומיושנת במתכוון כמו "אוסטרליה". אלא שלהבדיל מהעשייה ההוליוודית הקלאסית במיטבה, “אוסטרליה" אינו מצליח להצית רגשות. התוצאה היא, שאתה מוצא את עצמך צופה בסרטו של במאי שמתרפק על קלישאות, מרייר על סנטימנטליות ועושה את מה שהוא אוהב, אבל מתקשה להדביק אותך בהתלהבות שלו.

 

זה לא שאין ב"אוסטרליה" רגעים מלהיבים של קולנוע. יש בו יותר מדי מאלה, עד לעייפה. מצד אחד, הוא תזזיתי ומסתחרר יתר על המידה. מצד שני, מתייחס לקיטש בכזו רצינות עד שאתה מוצא עצמך כמהּ למעט הומור עצמי. ובעיקר, זהו סרט נטול נשמה. דמיינו לעצמכם את "חלף עם הרוח" כשלכל אורכו אתם רק רוצים שרט וסקרלט יעופו לכם מהעיניים, וקיבלתם את "אוסטרליה".

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"אוסטרליה". איפה הכימיה?
ג'קמן. לא רט ולא באטלר
לאתר ההטבות
מומלצים