"מר טרנר": דיוקן עשיר של אמן פורץ דרך

“מר טרנר" של מייק לי מגולל את סיפור חייו של הצייר וויליאם טרנר בעזרת שילוב יוצא דופן של ריאליזם ותיאטרליות מופגנת

מתוך הסרט "מר טרנר"
מתוך הסרט "מר טרנר"
11 בדצמבר 2014

"השמש היא אלוהים", אמר הצייר ג'וזף מאלורד וויליאם טרנר בנשימתו האחרונה. אור הוא גם המחולל של הקולנוע, ומייק לי וצלמו דיק פופ יצרו מסה יפהפייה על המפגש בין השלושה. ציורי הנוף הזהובים של טרנר (1775־1851) משמשים כפלטת צבעים לצילומי החוץ של הסרט, החל משוט הפתיחה הנפלא שבו שתי הולנדיות הולכות לאורך נחל ומשוחחות שיחה ערה, ורק כשהן יוצאות מהפריים המצלמה מגלה את טרנר רושם בפנקסו את תחנת הרוח שברקע. שלא כמו האימפרסיוניסטים שיבואו אחריו, את ציורי הנוף הסוערים שלו טרנר מצייר בסטודיו, נעזר ברישומים שעשה בשטח ובהשתברויות של קרן שמש במנסרה שמציגה בפניו ידידתו המדענית מרי סמרוויל, בסצנה רוויה בחדוות גילוי.

“מר טרנר" מתאר כ־25 שנה בחיי הצייר. אנחנו פוגשים אותו בשיא הצלחתו, חבר באקדמיה המלכותית לאמנויות, שיצירותיו מוצגות במקום של כבוד בתערוכה השנתית. בתערוכות הבאות, כשציוריו הולכים ונעשים מופשטים, ומקדימים את המודרניזם, הוא נדחה על ידי עמיתיו וגם על ידי המלכה ויקטוריה, שביקורה בתערוכה מספק לסרט כבד הראש את אחד מרגעיו הקומיים. בכלל, סצנות התערוכות, כשהציירים המתחרים בוחנים זה את זה ומוסיפים משיחות מכחול אחרונות לציורים שכבר נתלו על הקירות, מבדרות ומאירות עיניים לגבי הפוליטיקה של האמנות, כמו גם הפעם שטרנר הולך להצטלם, מסוקרן לגבי ההמצאה החדשה אך גם חושש מהאיום שהיא מהווה לגבי אמנותו.

כסרט ביוגרפי, “מר טרנר" נטול דרייב עלילתי, ולי אינו מנסה לייצר דרמה באמצעים מלאכותיים (בחירה שתגרום לחלק מהצופים להתעייף במהלך הסרט הארוך). ברצף של אפיזודות אמיתיות ומדומיינות (חלקן צמחו מתוך ציורים מסוימים של טרנר), לי מאייר דיוקן לא מאדיר של גבר בעל חזות ונימוסים של בולדוג, צייר קומפולסיבי הממוקד באמנותו ומתייחס באופן לקוי לאנשים שאינם מעניינים אותו, בהם בנותיו וסוכנת ביתו שלפעמים מספקת את צרכיו המיניים. עם זאת, יחסיו עם אביו ועם פילגשו השנייה, אישה נעימה שבתחילת היכרותם אינה מודעת לזהותו, כובשים את הלב. הסרט מציע שילוב יוצא דופן של ריאליזם ותיאטרליות מופגנת, ומעצב בקפידה תמונה אינטימית, חיונית ועשירה של החיים בלונדון של אמצע המאה ה־19, כולל הלכלוך והמחלות.

טימותי ספול נוהם ורוטן בתפקיד שהעניק לו את פרס השחקן בפסטיבל קאן, והנאה נוספת שמורה לנאמניו של לי – שחקניותיו הקבועות לזלי מנוויל ורות' שין זוכות כאן בהיפוך תפקידים מרענן. הראשונה, לרוב נוקשה וחמוצה (למשל ב"עוד שנה"), מקסימה בתפקיד המדענית הזורחת, ואילו השנייה, בדרך כלל נעימה ומלבבת (“תקוות גדולות"), חמוצה כדבעי בתפקיד פילגשו הראשונה.

השורה התחתונה: דיוקן עשיר ומעניין (אך דורש סבלנות) של אמן פורץ דרך