"ערבים רוקדים" הוא יותר שיעור חברה מסרט קולנוע

"ערבים רוקדים" היה אמור לספר סיפור על הקשיים בהשתלבות ערבים בחברה הישראלית – והפך לסיפור כזה בעצמו. סרטו של ערן ריקליס, המבוסס על ספרו של סייד קשוע, היה אמור לצאת לאקרנים ביולי. אבל אז קרו כל מיני אירועים לא נעימים מהסוג שנוטה לקרות במזרח התיכון: אנשים נרצחו, התחילה מלחמה, ופתאום זה לא נשמע כל כך לעניין שבריצה למקלטים נעבור על פני שלט חוצות שמכריז "ערבים רוקדים". וכך, יציאת הסרט נדחתה ברגע האחרון. בהמשך, הימים לא הפכו לפחות טרופים, והסרט התמהמה עוד ועוד. עכשיו, חודשים מאוחר יותר, הוא מגיע בשינוי קל: קוראים לו "ערבים רוקדים – זהות שאולה". התוספת המגושמת והמגוחכת הזאת לשם הסרט אמורה אולי להיות רשת ביטחון – במקרה ששוב יפרצו פעולות איבה, אפשר יהיה להדגיש את הזהות ולהקטין את הערבים. וחוץ מזה, אולי כמה צופים יחשבו בטעות שמדובר בעוד סרט עם מאט דיימון.

ובאשר לסרט עצמו: נדמה שערן ריקליס מינה את עצמו לדובר הסכסוך הישראלי־פלסטיני. "עץ לימון" ו"להישאר בחיים" בבימויו עסקו בזוויות שונות של העסק, אך משניהם עלתה ההרגשה של מזרח תיכון למתחילים: נראה שהסרטים פנו יותר לקהל בחו"ל, שצריך שיסבירו לו מיהם היהודים ומיהם הערבים ולמה בעצם הם לא מסתדרים כל כך. ב"ערבים רוקדים" ריקליס סוף סוף פונה אל הישראלים – היהודים הישראלים, כלומר – כדי להראות להם איך מרגיש הצד השני.

הסרט מתחיל בפרק מוצלח למדי המספר על ילדותו של הגיבור, איאד, בכפר ערבי. הפרק מהנה, מצחיק במידה ומצליח להסתלבט על האבסורדיות של החיים כערבים ישראלים בלי להסתיר את העוינות כלפי היהודים. לו היה ממשיך, הפרק היה יכול להיות סרט לא רע בכלל, אבל הוא מסתיים מוקדם מהצפוי והסרט עובר לפאזה חדשה, נטולת קשר. עכשיו איאד (תאופיק ברהום) כבר בתיכון, והוא נשלח על ידי הוריו לפנימייה יוקרתית בירושלים, שבה הוא הערבי היחיד. הוא מנהל רומן עם נערה יהודייה והפוקוס עובר לסיפור בסגנון "צעיר המשתלב בחברה שונה". במקביל מתחיל סיפור שלישי, מעין "מחוברים לחיים" נוסח ירושלים, שמציג ידידות אמיצה בין הגיבור לבין צעיר יהודי משותק (מיכאל מושונוב) ואת היחסים שלו עם אמו (יעל אבקסיס). מערכות היחסים האלה לא משכנעות ולא מנומקות: בהתחלה השניים לא חברים, אבל חצי דיאלוג ומונטאז' אחר כך הם כבר כן. ואז הסרט שוב מחליף כיוון, שוכח לגמרי שהוא קומדיה, שהוא ריאליסטי ושהוא מבדר, ועובר לפרק ה"זהות שאולה" – שהיה יכול לעבוד גם הוא, אילו היה תחילתו של סרט אחר.

הניסיון לדחוס את החוויה המלאה של החיים כערבי ישראלי לתוך סרט אחד הופך את הסרט למיש־מש לא ממומש. זה היה יכול להיות סרט טוב יותר אילו היה עוסק באדם, שהוא במקרה גם ערבי – אבל במקום זה הוא סרט על ערבים. ו"סרט על ערבים" הוא טוב רק כאמצעי חינוכי. כפתח לדיון בשיעור חברה, זה אחלה. כסרט – פחות.

השורה התחתונה: לא משכנע. ולא מספיק ריקודים.