"ראיון סוף": מהומה רבה על לא דבר

הקומדיה "ראיון סוף" עשתה המון רעש לקראת יציאתה המתוכננת לאקרנים בחג המולד. אחרי איומים מצד צפון קוריאה, הכרזת אולפני סוני על גניזת הסרט, והפצתו המפתיעה באינטרנט ביום רביעי, נשאר פשוט לראות את הסרט. ואפשר להגיד שהדבר הכי מצחיק בו היא הצפייה המודעת בכך שקומדיה מטופשת שכזו גרמה למהומה גדולה כל כך.

אז מה בעצם קורה שם בסרטם של סת' רוגן ואיוון גולדברג, שהרגיז כל כך את הצפון קוריאנים? העלילה מלווה את דייב סקיילארק - מגיש טוק-שואו צהוב ומצליח (בגילומו של ג'יימס פרנקו). תוכנית הראיונות שלו זוכה לרייטינג אדיר בזכות הסנסציות שהיא מייצרת מעולם של הסלבים החלולים שלה - הפרזנטורים של התרבות האמריקנית העכשווית. סקיילארק הוא נרקיסיסט נהנתן, שלולא תמיכת המפיק אהרון רפפורט (רוגן), ככל הנראה היה מוצא עצמו מועסק באולפן של TMZ.

המוטיבציה של רפפורט להיות עיתונאי אמיתי ורציני, וזו של סקיילארק להיות מדובר בכל הזירות התקשורתיות בארצות הברית, וגם לרצות את חברו - מובילה את השניים לצפון קוריאה. מסתבר שקים ג'ונג און הוא מעריץ אדוק של המנחה המפונפן והטוק-שואו - כאילו היה עקרת בית מאוקלהומה או טינאייג'ר מוויסקונסין. זהו אחד המסרים היותר מעניינים של הסרט: יש פה ביקורת על הטלוויזיה האמריקנית מהסוג שנתקלנו בה במותחנים כמו "חיית הלילה" ו"נעלמת". העובדה שמנהיג צפון קוריאה נמשך אליה, לא אומר שהוא פגום או לוקה בשכלו ונפשו יותר מאשר כל אמריקני אחר. 

כמובן שמשיכה זו היא כרטיס הכניסה של סקיילארק ורפפורט אל צפון קוריאה הסגורה והמסוגרת. וסוכני ה-CIA מנצלים את ההזדמנות החד פעמית כדי לבוא במגע ולגייס את שני העיתונאים כמתנקשים בשירותם. זה מזכיר במשהו את הקומדיה "מרגלים שכאלה" מ-1985 בכיכובם של דן אקרויד וצ'בי צ'ייס כשני לא יוצלחים שנשלחים לסכל מזימה גרעינית של הסובייטים. חוסר המיומנות או המודעות שלהם הופך להיות ליתרון. גם פה יש משחק שברירי בין תחושת השליחות לרפיסות המפונקת של הגיבורים, אלא שצ'ייס ואקרויד פשוט יותר מצחיקים.  

בהיעדר נוכחות של אמצעי תקשורת זרים במדינה, והפיקוח הנוקשה של השלטון על זרימת האינפורמציה וממנה, אנו נאלצים להסתפק בייצוגים שמציעים לנו רוגן וגולדברג מנופי המדינה, עריה ומבניה. זוהי פנטזיה אסתטית של בטון ופורמליזם מוגזם המוכר היטב ליוצאי ברית המועצות. דווקא פנטזיה זו היא מהמוטיבים המוצלחים יותר בסרט. וכך גם הפנטזיה על מותו של קים ג'ונג און, אותה חולקים בוודאי רבים בבית הלבן ובכלל. מבלי לשחרר יותר מדי ספוילרים, אפשר להגיד שרוגן וגולדברג מבקרים את פנטזיית המוות הזו, ובאותה מידה מספקים אותה. הנאה אבל עם מודעות עצמית.

אז האם הבלגן היה בכלל מוצדק? בעין של צופה מערבי הסרט הוא מהומה רבה על לא דבר. נכון, דמותו של קים ג'ונג און מופיע כדמות ילדותית מגוחכת בגילומו של רנדל פארק, אבל האכזריות שלו אינה עוברת בסרט. יש דיבורים על הרעבה ומחנות ריכוז אך אלה אינם מופיעים בסרט, וגם האזרחים אינם נראים מסכנים במיוחד. הנחת המוצא של כולנו הוא שמדובר במצג שווא של קים ג'ונג און, המצטיין בתעמולה - זו הרי גם הסיבה שהוא מעוניין בראיון (ששאלותיו יוכתבו מראש).

במקום נבל אכזרי ומוטרף, אנו מקבלים דמות של גבר ככל הגברים - שאינו שונה כל כך מסקיילארק האקסצנטרי והמעצבן לא פחות. שניהם מוצאים שפה משותפת כשהם משוחחים על שגעון גדלות, תסביך אב (הרודן הצעיר חי בצל אביו קים ג'ונג איל) וחיבה אדירה לתרבות הפופולרית - ובמיוחד קייטי פרי. אפשר להניח שזה בעצם מה שיכעיס את הצופה הקוריאני המשועבד יותר מכל: הצגת הנהגת המדינה הקומוניסטית כחלולה, מטופשת עם פטיש לאיקוני פופ היה המכאיבה ביותר.

הרי האמריקנים אינם כאלה, האומה הגדולה בעולם דוגלת בחופש הביטוי וערכי הדמוקרטיה, וזו מציעה לעולם לא מעט זבל תרבותי: קים ג'ונג און גומע אותה כמו צרכניה האמריקנים. ואם היה טורח לצפות בסרט יתכן כי אפילו היה נהנה מ"ראיון סוף". לפחות מהחלק השני והרעשני שלו. הוא מלא אלימות, דם, פיצוצים ובדיחות על סקס כיאה למסורת הוולגרית של רוגן. כאדם אקסצנטרי כפי שהוא מתואר בתקשורת, זה בדיוק הקולנוע שהוא אמור לאהוב.

מבחינה ערכית, דווקא החלק הראשון יהיה תואם יותר את האני מאמין של קים ג'ונג און. ואם מתעקשים להעמיק קצת, אפשר להעריך את הסאטירה החדה והמדויקת עלינו צרכני התרבות הפופולרית. כזו שתגרום אולי לכמה צופים לתהות על גבולות חופש הביטוי. כשזו באה מטעמים של תקינות פוליטית יש מי שיתמוך בהשתקה וצנזורה. כשזו באה מטעמים של פוליטיקה, אז יש מהומה, ומתקפות סייבר, ומחאות וגניזות וכל שאר המהומה המיותרת סביב הסרט החביב ותו לא הזה.