"רוצו לראות, רק אל תשכחו סוודר", "הגיבורה בטח כבר תנוח בקבר" ועוד. כמות משחקי המילים (האיומים והנוראיים) שאפשר להעלות על הדעת לנוכח הדרמה הפולנית הטרייה "אידה" מעידה עד כמה מה שנתפס לכאורה כתרבות של המדינה המזרח-אירופאית השתרש בשפה העברית. עם זאת, להוציא את "טריקים" הנשכח והזניח שנעלם מהאולמות לאחר שבועיים לפני כמה שנים, לא ראינו בעשור האחרון אף תוצר קולנועי שלה על המסך הגדול שלנו.
בתקופה זו עברו כאן לא מעט סרטים אמריקאים או אירופאיים של יוצרים פולנים במוצאם, אבל לא כאלה שהופקו באמא פולניה עצמה. רק ביום חמישי האחרון, עת הגיע "אידה" לבתי הקולנוע בישראל, זה סוף כל סוף קרה, וכיאה לארץ מוצאו, זה לא רק אירוע היסטורי אלא גם היסטרי. אין מדובר רק בסרט הפולני הגדול של השנה, אלא בכלל באחד התוצרים הקולנועיים המדוברים של 2014, בלי קשר למולדתם. הדרמה הזו מגיעה אלינו לאחר שכבר הספיקה לסחוף את פסטיבל לונדון, את איגודי המבקרים של ניו יורק ולוס אנג'לס ואת האקדמיה האירופאית לקולנוע, ובקרוב צפויה גם לזכות בגלובוס הזהב ובאוסקר.
כל אלה הישגים מרשימים במיוחד בהתחשב בנתוני הפתיחה הצנועים של "אידה": במאי לא מוכר במיוחד, פאבל פבליקובסקי, שהיה הבטחה בצעירותו אך נעלם מהראדר זה מכבר; שחקנית ראשית אלמונית וחסרת ניסיון, אגתה ז'בוקובסקה, אותה אחד מחבריו איתר במקרה בבית קפה; ובעיקר בסיס עלילתי פשוט למדי, שאכן מספיק כאן רק כדי להחזיק 80 דקות סרט: סיפורה של צעירה, החיה בפולין של תחילת שנות השישים ועומדת להיכנס למנזר, אך רגע לפני שהיא עושה זאת, נשלחת לפגוש לראשונה את דודתה ולהתחקות יחד עמה אחר עברה היהודי של משפחתה.
על פניו, אלה לא נשמעים כמו היוצרים, השחקנים וקווי העלילה שיפילו שדודים את הממסד הקולנועי ואת התקשורת ברחבי העולם, אך כבר בשניות הראשונות של "אידה" מרגיש הצופה כאילו מישהו קירב לנחיריו חומר מעלף, ומבין מיידית מה פשר ההשתאות הגלובלית. הסרט לא רק מתרחש באירופה של 1962, ולא רק מצולם בשחור-לבן ובכלל בצורה שהיתה נהוגה בקולנוע הפולני של אותה תקופה, אלא גם משכר את החושים כאילו היה קלאסיקה מאותם ימים. זו לא עוד מחווה לסרטי האיכות האירופאיים של פעם. גם לא קריצה, בטח שלא חיקוי. כל מי שנרדם ב"שנת חורף" מוזמן להתעורר כאן לדבר האמיתי.
פבליקובסקי עיצב עם הצלמים רישארד לנצ'בסקי ולוקאש זאל רצף דימויים שכולם יכולים היו בנחת להשתלב בכל אחת מן הפנינים של ברגמן, טרקובסקי וכיוצא בכך. כל אחד מהם היה גם היה מוצא את מקומו בכל גלריה. אפשר לנסות להסביר את היופי הזה במילים, אך זה נועד לכישלון. בהשאלה על מה שאמר פעם פרנק זאפה בהקשר של ביקורות מוזיקה, לכתוב על האסתטיקה של "אידה" זה כמו לרקוד על ארכיטקטורה.
לעומת זאת, יש טעם לדבר על משמעויות הבחירות האמנותיות של הבמאי וצלמיו. בניגוד לדרמות "איכות" רבות אחרות, כאן היופי הצורני הוא רק סגולה של הסרט, לא כל המהות שלו. האסתטיקה הייחודית אינה לשם רהב בלבד: היא שמאפשרת לבמאי לסדר את הסיפור כפי שהיה רוצה שנראה אותו.
פבליקובסקי, יחד עם צלמיו, בוחר בדרך חריגה להעמיד בפנינו את גיבורותיו והנקרים בדרכן. לרוב, דמויות קולנועיות עומדות במרכז התמונה וממלאות את רובה. ב"אידה", הן בתחתיתה, וכך נשאר בה חלל גדול בהרבה מן הנהוג. ברמה האסתטית גרידא, התוצאה של כך מהפנטת, אך יש לקומפוזיציה הזו תפקיד חשוב יותר:
הנופים הפולניים וההיסטוריה הפולנית שהגיבורות צועדות בתוכם תופסים את החלל שהשאירו, והופכים לדומיננטים מספיק כדי להיות דמויות בפני עצמם. המושג "לראות את התמונה המלאה" הופך להרבה יותר מסתם מטבע לשון, ומקבל משמעות מוחשית בזכות עבודת הבימוי והצילום של "אידה". כובד המשקל של כל מה שהגיבורה שואלת עליו, מגלה אותו ומתנסה בו לא נותר משהו ערטיאלי שאנחנו יכולים רק לנחש את ממדיו, אלא נחשף מולנו במלוא עוצמתו.
פעם אחר פעם, כמו משקולת הגוררת את מי שקשור אליה אל קרקעית הים, כוח הכבידה של העוצמה הזו מנחית את הגיבורה אל תחתית התמונה. כך, "אידה" גם חושף בפנינו עובדה אוניברסלית ועל-זמנית: שאדם היוצא לגלות מהו העבר שלו, מהי הזהות שלו ומה האמת אודותיו, יגלה בעיקר כמה הוא קטן מול ההיסטוריה, מול הטבע ומול בוראו.
אז אין הרבה דיאלוגים ב"אידה", אך יש בו די והותר תמונות ששוות אלף מילים, ולכן כבר כעת מפרנס הסרט דיונים והתפלפלויות לרוב. אמנם הוא נמשך פחות משעה וחצי ואין בו כל התחכמויות עלילתיות או לשוניות, ובכל זאת העושר שבו עמוק דיו כדי להצדיק שלל נקודות מבט שונות להתבוננות בו. יהיו, למשל, כאלה שיתעלמו לחלוטין מן ההקשר בו הוא מתרחש, חמור ככל שיהיה, ויראו בו גרסה פולנית אפלה ל"מלאכים בשמי ברלין"', או אפילו גלגול נשי מודרני לסיפור של ישו: קורותיה של צעירה תמימה שרגע לפני התמסרותה המוחלטת לאלוהים, יוצאת לביקור ראשון ואחרון בעולם החומרי; משל דתי ואנושי טהור ומופשט, שזיכרון מלחמת העולם השנייה הוא אלמנט שרירותי בו ויכול היה להתחלף בכל רקע היסטורי אחר.
מי שבכל זאת יבחנו גם את הקונטקסט ההיסטורי של הסרט, יגלו בו משהו צורם. בלי לפרט יותר מדי על מה שמתרחש בסופו, אפשר לומר כי קל להבין למה הצופים המערביים כל כך אהבו את הסיומת שלו: היא בהחלט מסייעת לקהל הנוצרי להתמודד עם רגשות האשמה שלו ולהרגיש טוב עם עצמו. בלי קשר לכך, ואחרי כל מילות השבח על "אידה", חובה להוסיף גם הסתייגות נוספת: מהממת ככל שתהיה הצפייה בו, היא עדיין אינה מרגשת במובן האמוציונלי. זו נותרת חוויה קרה למדי, כמו לצפות בפתיתי שלג דרך החלון בלי לצאת החוצה, כמו להסתובב בחנות חרסינה בה אסור לגעת במוצגים.
ועדיין, גם אם יש בו משהו מעט מרתיע ומשהו מעט עקר, הסרט הזה הוא מעשה פלאות, המוכיח איזה קסמים יכולים לעשות יוצרי הקולנוע במצלמתם. אמרו פעם שאמנות אינה אלא עיסוק בסקס ובמוות, והנה בא "אידה" ומציג גם את סצינת הסקס הכי יפה של השנה וגם את סצנת המוות הכי יפה של השנה, ועוד מגדיל עשות ולפניהן, ביניהן ואחריהן ממלא את המסך ברצף בלתי נשכח של הדימויים הכי יפים שאפשר להעלות על הדעת.
"אידה" הרוויח ביושר את הכתרים שנקשרו לו. כמו שלכאורה אומרים הפולנים, הצפייה בו תיגמר בבכי. בכי מרוב יופי.