"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא סרט מצוין, סוחט רגשות, מעביר תחושה אותנטית של בדידות וגורם לך לתהות על זקנה ועל החיים. אבל יחד עם זאת, יש לו פגמים (כמו כל סרט?) שניכרים לכל אורכו (שגם הוא פגם בפני עצמו: 166 דקות!) ולא נותנים לך להרגיש שלם עם עצמך. מוזר? כן, אנחנו יודעים, אבל זו ההרגשה שאיתה יצאנו מהסרט. כמו שאתם מתחילים להבין, הביקורת הזו הולכת להיות מוזרה מעט, ואולי אפילו שנויה במחלוקת. זו לא יוהרה, אנחנו פשוט לא בטוחים מה הרגשתנו כלפי הסרט.
מדובר בסרטו החדש של הבמאי דייויד פינצ'ר שהביא לנו סרטים רבים במהלך הקריירה שלו, חלקם מוצלחים יותר ("שבעה חטעים", "המשחק" ו"מועדון קרב" הגאוניים) וחלקם פחות ("החדר" ו"זודיאק" המשמים וחסר הפואנטה). "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" מבוסס על סיפור קצר של סקוט פ. פיצג'רלד, אשר נכתב בשנות ה-20 של המאה שעברה, לאחר שקיבל את ההשראה מדבריו של מארק טוויין: "החיים היו יכולים להיות שמחים ללא קץ אם היינו נולדים בגיל 80 ובהדרגה מתקדמים לגיל 18" (ואחרי צפיה בסרט, אנחנו מפקפקים באמירתו של טוויין בנוגע לשמחה ללא קץ). במהלך הסרט פינצ'ר מצליח להעביר חיים שלמים, ארוגים מהתחלה לסוף ומהסוף להתחלה, באיטיות נעימה (שלקראת הסוף קצת הפריעה) ואמינות מוחלטת לסיפור די מופרך.
עלילת הסרט מתארת את סיפורו של בנג'מין באטן (בראד פיט), אדם שנולד כשהוא בגיל ה-80 פלוס ומאותו רגע ואילך הוא "מזדקן" הפוך – ונעשה צעיר יותר. סיפורו המופלא של באטן (ואכן, שמו של הסרט לא טועה) שזור בתוך סיפור מסגרת די מעיק של סבתא על ערש דווי, ערב פגיעת ההוריקן "קתרינה" בניו-אורלינס, בבית החולים המקומי עם בתה המסורה. וכך, הסיפור מסופר דרך סיפור המסגרת, הוא מעין ניסיון סטייל "טיטאניק" תמוה שכזה שרק מאריך את הסרט ומיותר לחלוטין.
ובכל זאת, הקטעים הטובים של הסרט הם תיאור הסיפור עצמו, שמתחיל בערב סיום מלחמת העולם הראשונה (1918), והולך קדימה (או אחורה, בשביל באטן) עד שנות ה- 2000. חייו של באטן יוצאי דופן ומביאים עליו תהומות נפש שלא היינו מאחלים לאף אחד. היחודיות של המקרה שלו מתאפיינת לאורך כל הסרט בבדידות אמיתית וקשה, המועברת לצופה באופן חי ואמיתי, יחד עם עמידה אמיצה באופי החיים היומיומי הקשה. בין היתר, שזורים חייו של באטן בחייה של דייזי (קייט בלאנשט), שעתידה ללוות את באטן לאורך כל חייו ההפוכים, מהיותה ילדה ג'ינג'ית סקרנית דרך התבגרותה לרקדנית מצליחה. את הסרט מלווה המוות בכל פינה אפשרית, שמוביל לתהיות רבות על הזדקנות ועל כך שיום אחד, כולנו נאבד את קרובינו ומתישהו גם נצטרף אליהם…
בראד פיט לוהק לסרט באופן גאוני לדעתנו, הרי מי עוד יכול לנסות להיראות בן 18 ולהצליח, כשהוא בן 45 במציאות, אם לא פיט? לאורך כל הסרט מאמץ לעצמו פיט מבטא דרומי מבריק, אישיות עצורה ומסוגרת, בוגרת מכולם, ובעיקר – משכנעת. הבדידות שעוטפת אותו מביאה את הקהל להזדהות ורחמים שהולכים וגואים יחד עם התקדמות העלילה. לצידו, מככבת בלאנשט היפהפיה שמצליחה בקרירותה המענגת להיות אמינה ואמיתית לכל אורכו של הסרט, גם כאשר היא משחקת את דייזי המזדקנת ואפילו כאשר [ספוילר]היא מגלמת את דייזי הגוססת.[/ספוילר]
ראוי לציין גם את טראג'י פ. הנסון, שחקנית לא מוכרת המשחקת את קוויני, אמו (השחורה) המאמצת של באטן שהרשימה בהופעתה והצליחה לתת עוד נופך של אמינות והנאה לסרט. ליהוק קצת מוזר הוא של טילדה סווינטון (המכשפה מ"נרניה", או המעצבנת מ"לקרוא ולשרוף") שמגלמת את אחת ממושאי האהבה של באטן במהלך הסרט. מדוע מוזר אתם שואלים? כי הדמיון בינה לבין בלאנשט הוא קצת יותר ממקרי, ואף עשוי לבלבל. ואולי זה רק אנחנו?
הסרט לא מתאמץ יותר מדי להעביר את האותנטיות של התקופות המתוארות, אבל בכל זאת, גם בלי מאמץ ניכר, הצופה די מצליח להרגיש באמצע המאה ה-20. קצת יותר דגש על זה והסרט היה משתדרג עוד יותר. למעשה, הדיוק היה בעיקר במבטאים הדרומיים של השחקנים הרבים, בתלבושות, באווירה ובעיקר באיפור וביכולת להפוך את פיט בן רגע לבן 80 ובאותה נשימה לבן 18.
רק נוסיף לפני סיום, כי נקודת התורפה העיקרית של הסרט הינה אורכו. לטעמנו טוב היה עושה עורך הסרט לו חתך לפחות 45 דקות מהגרסה הסופית של הסרט. ישנם במאים רבים אשר בהינתן ההזדמנות, פשוט מיצרים סאגה ארוכה, עם סצינות מיותרת רבות, כגון בסרט "סינמה פרדיסו" האהוב, אשר גרסתו המקורית הינה אחת מהסרטים הטובים שנעשו אי פעם, ולו גרסת הבמאי מיצרת למעשה סרט אשר לא עולה בהרבה על אחת מסרטי אסקימו לימון, מעין "כל המוסיף גורע".
מבלי לקחת בחזרה את ההצהרה שלנו בתחילת הביקורת (לא זוכרים? הבטחנו סרט מצוין), אנחנו מחליטים בלב אמיץ לעמוד מאחורי המילה שלנו ולסייג אותה תחת סייגים רבים שלולא הם, היינו עומדים ברחובות ומפצירים באנשים ללכת לראות את הסרט (לא מאמינים?). פיט ובלאנשט, שני שחקנים טובים, ויש לאמור גם יפים ואטרקטיביים, ביחד עם סיפור יוצא דופן שמרגש בלי להתאמץ יותר מידי – ואנחנו אומרים, מה רע? תתעלמו מהפגמים, ותהנו!
נ.ב. הכינו את הבייביסיטר קודם, כי זה הרי הולך לקחת המון זמן…
דירוג: 
הסיפור המופלא של בנג'מין באטן
ארה"ב, 2008
166 דקות.
הפצה: גלובוס גרופ, החל מה- 15.01.2009 בקולנוע.
במאי:
דיויד פינצ'ר
תסריטאי:
אריק רוט
שחקנים:
בראד פיט
קייט בלאנשט
טראג'י פ. הנסון
טילדה סווינטון
סרט מדהים
בכל זאת, דיויד פינצ'ר. לאחר fight club
אני לא רואה סיבה לעוד כמה יציאות גאוניות
Hello World
הסרט הכי גרוע שראיתי בימי חיי!!!! עמוס קלישאות עד כדי כך שאפשר לחשוב שהסרט הוא פרודיה! האמת היא שבחלק הראשון אני וחבר שלי לא התאפקנו וצחקנו כ"כ חזק שהפרענו לאנשים בקולנוע… בהפסקה יצאנו ולא חזרנו. את המשך הסרט הורדנו בבית ופשוט לא הצלחנו לסיים לראות – ארוך בטירוף משעמם ומופרך וכבר לא הצחיק אותנו כמו החלק הראשון. ברצינות – אם יש לך טיפת שכל בראש אתה לא יכול להתייחס לגיבוב הקלישאות הזה ברצינות ולא בציניות.