"לוד - בין יאוש לתקווה": מצוינת ולא מנחמת
הלב מבקש הפי אנד, המציאות לא מאפשרת: העונה השנייה של הסדרה הדוקומנטרית "לוד - בין יאוש לתקווה" משקפת את כל מה שקשה פה. היא מעוררת השראה ואובייקטיבית, אבל למרבה הצער ליוצריה אין שום שליטה על התפתחות העלילה
העונה הראשונה של הסדרה הדוקומנטרית "לוד - בין יאוש לתקווה" הסתיימה באופטימיות זהירה. סצנת הסולחה הנדירה בין משפחות אבו גריבה ואל מרבוע, שהיו מעורבות ברצח בעיר בפרק הראשון, התווספה אל 200 סטודנטים שנקלטו בעיר ואל התקרבות מפויסת בין מנכ"ל העירייה, אהרון אטיאס, שהתקשה להשלים עם הנוכחות של הערבים בעיר, ובין פתאן אל זינאתי, רכזת האוכלוסיה הערבית בלוד. לרגע נדמה היה שלוד מתחילה לנוע מהיאוש לכיוון התקווה. החוק ההוליוודי שמדבר אל לבו של כל צופה – הטובים ניצחו ובכוחות משותפים הפכו את העולם למקום טוב יותר – התממש גם כאן.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"מראה שחורה": להתענג על מר גורלנו
"עליזה": ארץ הפלאות של עליזה רוזן
המירוץ למיליון: זה שיר פרידה, ויפה מזייפת
בחירות מוקדמות מדי, שמריחות מאינטרסים פוליטיים, שאינן משרתות את טובת הציבור וטורפות את כל הקלפים - כך נראים שני הפרקים הראשונים בעונה החדשה. נשמע מוכר? לא מפתיע. מלכתחילה הוגדרה העיר בסדרה כסוג של מיני-יזרעאל, מיקרוקוסמוס שמייצג את כל מה שמייאש וקשה פה.
לרגע נדמה שאולי גם הפתרון יגיע משם. אם נצליח להבין איך לגרום לערבים ויהודים לחיות יחד בלוד, אולי ניישם את זה הלאה, במודל הגדול יותר. אבל לפי פתיחת העונה השנייה, לוד לא מציעה פתרונות, רק מציבה מראה מפוכחת מול החיים שלנו כאן. השדים מתעוררים, שני הצדדים מקצינים, המצוקה גוברת, הפוליטאים בוחשים. הניסיונות להרגיע את השטח נכשלים וכל צד מתבצר בצדקתו, וחכו חכו מה יביא איתו "צוק איתן".
"לוד – בין יאוש לתקווה" היא לא סדרה קלה לצפייה. היא לא אסקפיזם משום בחינה, וגם בעונה השנייה שלה היא לא מומלצת לבעלי לב חלש. משתתפים בה לא מעט אנשים מעוררי השראה, והיא מצליחה לסקר את היקום שלה באובייקטיביות יחסית, ולעתים רחוקות מציעה נחמה. אבל היי, לפחות מישהו עשה מזה טלוויזיה מצוינת.
