"ארץ נהדרת": הקללה חזקה ממנה
היא כבר לא תמציא את עצמה מחדש, אבל הפרק הפותח של העונה ה-12 של "ארץ נהדרת" הוכיח שיש לה הברקות, למשל הקללה שמכריחה את נתניהו להישאר בשלטון. רגע לפני בחירות - טוב שיש כאן סאטירה, גם אם מרוככת
"התקשורת שמאלנית", טען ראש ממשלה אחד לפני כמה שבועות, "והיא מנהלת נגדי קמפיין אישי". מדובר באמירה מעט פראנואידית מאדם שמחזיק באחד התפקידים המרכזיים במדינה וכפועל יוצא מככב בסיקור הפוליטי המקומי, אבל בנימין נתניהו, ראש-ממשלת כל חרדותיו, קיבל הזדמנות מצוינת להצדיק את תחושת-הרדיפה שלו אתמול (ב'), עם עליית העונה ה-12 של "ארץ נהדרת" בקשת.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
"משטרת האופנה": אז איך המחליפה של ג'ואן ריברס?
"פולישוק": חבל שהיא נגמרה דווקא עכשיו
לפוצץ את משפחת סימפסון, ולהישאר בחיים
אחרי 11 עונות "ארץ נהדרת" כבר לא תמציא את עצמה מחדש, היא תמשיך לספק לנו את אותה סאטירה מרוככת עם קריצות לאסקפיזם, וכשהיא עושה את זה טוב, זה בהחלט מספק. מדי פעם יבריקו בתוכניות קטעים כמו זה שנצץ בתוכנית הבכורה – הסיפור המרגש על הקללה שמשאירה את ביבי בשלטון שוב ושוב, ותחינה נואשת שלו אל הבוחרים להפסיק להצביע עבורו.
פתאום זה נראה הגיוני – לביבי נמאס, והוא עושה הכל (יוצא עולב מול החמאס, מחרבן את הקשרים עם האמריקנים) ויעשה הכל (ירצח דב פנדה כדי לשמח את אשתו, יבוא בלבן לחתונה של חברה) כדי שנפסיק להציב אותו בראש הממשלה, ובכל זאת אנחנו מתעקשים להמשיך. למה? כי הקללה חזקה מאיתנו. אחרת איך עוד אפשר להסביר את זה? כנראה נגזר עלינו ועליו, שככל שיענה אותנו, כן ירבה וכן יפרוץ.
נהוג להניח שסאטירה לא באמת משנה את המצב או משפיעה על הבוחרים. היא בעיקר משכנעת את המשוכנעים – מי שחושב כמוה מרגיש צודק, ומי שלא חושב כמוה מתעצבן ומתבצר בעמדות שלו. העור של הפוליטיקאים הופך שמן ועבה משנה לשנה, ונדמה שלאף אחד - טוב, חוץ מלביבי - כבר לא באמת אכפת מה אומרים עליו ואיך מציגים אותו, אז גם בגזרה הזאת אין טעם לצפות לשינוי של ממש.
עם זאת, המגמה המתחזקת בארץ ובעולם, לפחות בקרב צעירים, היא לצרוך את החדשות שלהם מיד שנייה, באמצעות תוכניות סאטירה כמו הלייט-נייטס בארה"ב או הרשתות החברתיות. לפעמים הם מגלים שמשהו קרה רק מההתייחסות אליו בפייסבוק או בטוויטר, ואז הוא כבר מגיע עם דעה בילט-אין, מה שאומר שיש סיכוי שההשפעה של סאטירה תלך ותתחזק.
להוציא את המיוזיקל של ביבי, הפרק הפותח של "ארץ נהדרת" לא התעלה על רף האיכות הקבוע של התוכנית, אבל עשה את העבודה. המערכון העתידני על היום בו חילונים יאבקו כדי לתרגל את החילוניות שלהם בצבא שנאבק באויב שמנאץ את אלוהיו ("קרה נס! כל החיילים מתו אבל ספר התורה נשאר שלם"), היה מצוין. אסי כהן החזיר את איווט ליברמן שלו וערן זרחוביץ' נכנס די בקלות למסכה של נפתלי בנט, מה שמבטיח תחליף ראוי לטל פרידמן שעזב.
הקטע של ניר וגלי, שהפעם עברו להאניש חפצים במקום חיות, היה ונשאר פנינה מרעננת שמרחיבה את מנעד ההומור של התוכנית. את הישראלי המשוטט של יובל סמו, בעיניי החוליה החלשה בעבר, החליף הפעם שיטוט כל ישראלי בקניון (עם הופעת אורח של אודי כגן, "משיח". אם זה היה בלון ניסוי, אז הניסוי הצליח).
אם להסתמך על הפרק הזה, המגמה העונה – גם מעצם היותה עונת טרום-בחירות – היא פחות ניסיון לייצר דמויות קאנוניות וקאצ'פרייז, ויותר שימת משקל על החלק של האמירה. נעדרו אמנם התייחסויות לסרטון הילדים (האפקטיבי, חייבים להודות) של נתניהו ונשיכה משמעותית יותר בשחיתויות ב"ישראל ביתנו", אבל אי אפשר לקבל את הכל.
המטרות נותרו ברובן בצד הימני של המפה הפוליטית, ולמי שיתלונן על זה נזכיר שהימין בשלטון כבר נצח קטן, ושסאטירה נהוג להפנות נגד השלטון. ככה זה.
ככה או ככה, זו לא העת להיות בררנים. לא כשרשת (שוב) מוצאת את עצמה חודש – חודשיים לפני בחירותבלי תוכנית סאטירה, אחרי שבבחירות הקודמות היא הורידה את "מצב האומה" לטובת תעמולת בחירות (!) וויתרה עליה גם במהלך מבצע "צוק איתן". מישהו צריך לחכות לפוליטיקאים בפינה, ו"ארץ נהדרת" תוקעת כרגע את האצבע בסכר. למזלנו מדובר באצבע מתוקצבת היטב, עם קאסט מצוין ושורשים עמוקים בטבלת הרייטינג, ואף אחד בקשת לא ישקול לוותר עליה.
