"מפלה": אל פאצ'ינו, על עצמו

איתרע מזלו של הסרט "מפלה" לצאת באותה שנה בה יצא "בירדמן", סרטו עתיר באזז האוסקרים של אלחנדרו גונסאלס אינייריטו, וכאן בישראל אף לצאת לאקרנים בדיוק באותו יום. שני הסרטים עוסקים בנושאים דומים: שחקן שירד מגדולתו, חרדות וערבוב בין מציאות ודמיון בעולם המשחק, ביקורת על התעשיה, על הצופים ועל המבקרים.

שני הסרטים אף כוללים מספר סצנות דומות מאוד, כמו זו בה ננעל השחקן מחוץ לתיאטרון ונאלץ לשוב ולהיכנס מהכניסה הראשית בה חוסם את דרכו שומר שלא מזהה אותו. אבל בעוד "בירדמן" הוירטואוזי עורר גלים וזכה לתשעה מועמדויות לאוסקר, "מפלה" של בארי לוינסון ("איש הגשם", "בוקר טוב וייטנאם") בכיכובו של אל פאצ'ינו, נחשב לחיוור יותר מבין השניים וחמק מאור הזרקורים, לאו דווקא בצדק.

התסריט של באק הנרי ("הבוגר") ומייקל זבדה מתבסס על ספרו של פיליפ רות', אשר במרכזו עומד סיימון אקסלר, שחקן מזדקן מהולל וטוטאלי (כפאצ'ינו עצמו) שהולך ומאבד את היכולת שלו לשחק. הוא מתחיל לפעול בצורה אוטומטית, לשכוח את הטקסטים שלו, להיות מתוסכל מתגובות הקהל והמבקרים, ולפתח חרדות שמובילות אותו להתמוטטות עצבים ולניסיון התאבדות.

אל פאצ'ינו עושה את עצמו ב"מפלה"

כבר בסצנות הראשונות אנו נחשפים למוטיבים שיחזרו לאורך הסרט, כמו הצגת דמיונותיו של אקסלר כמציאות, והכפייתיות בה לוקים לעתים שחקנים שמתייחסים לכל העולם, מילולית, כבמה (כמו הטקסט השייקספירי המפורסם עליו מתאמן אקסלר בסצינת הפתיחה). הוא לא חדל לתהות אם הוא מספיק משכנע - שאלה אותה הוא מפנה אל בבואתו במראה, כמו גם אל אחות בית החולים הנושאת אותו לחדר הניתוח. כשהוא מתאשפז בבית חולים פסיכיאטרי, עדותו אל מול קבוצת התמיכה היא ספק וידוי כנה ואותנטי של אדם על חולשותיו, וספק עוד הופעה מודעת לעצמה בפני קהל שמזהה אותו.

כך, גם כשאנשים אחרים מדברים איתו על רגשותיהם, הוא עסוק בתהייה האם הם למעשה משחקים תפקיד - עניין המגלם ביקורת המושמת בפיו של הפסיכולוג שלו, אשר תוהה: מדוע שחקן, שכה מרבה לחקור את הרגשות של דמויותיו, לוקה ביכולת זו כשמדובר בבני האדם שמולו.

מי אני? מי השחקן? אל פאצ'ינו ב"מפלה"

לאחר האישפוז, מגיע אקסלר לביתו במטרה להתאושש ומחליט להמנע ממשחק מעתה ואילך. בנקודה זו נכנסת לחייו - במהלך עלילתי שמרגיש שרירותי למדי - פיגין (גרטה גרוויג), בת של זוג חברים שחקנים שלו מימי התהילה העליזים, לה שימש כסנדק. למרות שהיא כבר שנים חיה כלסבית, מפתה פיגין את השחקן המבוגר שהיה, כך מסתבר, מושא פנטזיות שלה עוד מילדותה.

הצעירה המסעירה אמנם מביאה עמה רוח רעננה ומעוררת אותו לחיים. אך כמו כל פאם פטאל, היא טומנת בחובה פוטנציאל הרסני, ואקסלר מוצא את עצמו תלוי בגחמותיה, מבזבז כספים שאין לו, וסופג את יחסה ההפכפך מפחד לאבד אותה. לבסוף הוא מחליט לחזור לעוד תפקיד אחד בתיאטרון, בו יציג את כשרונו במלוא הדרו, ויזכה שוב בהערכת הקהל ובהערכתה של פיגין.

פאצ'ינו מעניק כאן את ההופעה הטובה ביותר שראינו ממנו מזה זמן רב. הפגיעות והפאסיביות שהוא מפגין, בתוספת הקול הדק והתספורת המגוכחת, מהדהדים במשהו את דמותו של שון פן כזמר רוק מזדקן ב"זה בוודאי המקום" של פאולו סורנטינו. אך בניגוד לפלגמטיות של הדמות של פן, פאצ'ינו מיטיב להביע בד בבד כריזמטיות ומגלומניות לצד חוסר ביטחון וחולשה.

אל "נבחרת הוותיקים" של הסרט - הכוללת את לוינסון, הנרי ופצ'ינו - מצטרפים גם דיאן וויסט (שרק לאחרונה דווח בניו יורק פוסט על כך שירדה מנכסיה ומצויה בצרות כספיות) ודן הדייה כהוריה של פיגין, קירה סדג'וויק כאקסית האובססיבית שלו וצ'ארלס גרודין כסוכנו של אקסל. גם גרוויג עצמה לא נשארת חייבת, ומגלמת את פיגין בביטחון חצוף משכנע ביותר.

דיאן וויסט ודן הדייה ב"מפלה". כל אחד והצרות שלו

"מפלה" שומר על עמימות ומותיר שלל שאלות לא פתורות. הערבוב בין מציאות ודמיון של הגיבור אשר נמצא כנראה בתחילת תהליך דמנציה גורמת לנו לפקפק באמיתותן של סיטואציות ולמעשה בקיומן של דמויות שלמות, בקשר שלהן זו לזו ובמה שהן מייצגות. מהלך זה, שעשוי לגרום לתסכול בקרב הצופים, הוא חלק מקסמו המוזר של "מפלה". עם זאת, חלק מהשאלות הללו נובעות מהעלילה הבעייתית מעט, כמו התהיה מדוע בעצם דובקת פיגין ביחסיה עם השחקן המבוגר.

הסרט אולי יותיר אתכם מבולבלים כמו בסיום עונה של הסדרה "אבודים", אך מעניק חוויה מהנה של התבוננות אינטיליגנטית אל נפש האדם ואמירה מעניינת על אמנות ועל העוסקים בה. זאת, בנוסף למשחק המצויין של כל המעורבים, הופכים את הסרט הצנוע הזה למשהו שחבל לתת לו להיעלם בצל הכנפיים הענקיות של איש הציפור.