"כוח עליון"
בסצינת השיא במחזהו של ז׳אן פול סארטר ״בדלתיים סגורות״ מכריז גיבור העלילה ש״הגיהינום הוא הזולת". למרבה הצער, סארטר חיבר את יצירתו עוד ב-1944. דומה שאילו הפילוסוף הצרפתי הנודע היה מאריך ימים ומפרסם את "בדלתיים סגורות" בימינו אנו, אין ספק שגיבורו היה נשתל במרכז הבמה וזועק בקול: ״הגיהינום הוא הסרט השוודי 'כוח עליון'!״.
 
לבד מהשעמום האינסופי, הפומפוזיות חסרת התקנה והסימבוליות המופרזת, מרשה לעצמו רובן אוסטלונד, שכתב וביים את ״כוח עליון״, גם להתעלל ביצירותיהם של כמה קולנוענים בולטים ביותר שפעלו בשנות ה-60, כמו מיכלאנג'לו אנטוניוני, אינגמר ברגמן והסוריאליסט הבלגי אנדרה דלבו, שמתוך סרטיהם הישנים הוא גונב סצינות ללא מורא ובלי בושה.
 

אזכור מחזהו המצליח של סארטר אינו מקרי ככל שהדברים נוגעים ל״כוח עליון״, שכן במרכזה של העמדת פנים אינטלקטואלית זו, העמיד אוסטלונד דיון מוכר היטב, שנגזר מההלכה האקזיסטנציאליסטית, שהצרפתי המהולל היה אחד ממנסחיה הבולטים. מדובר בשאלה העקרונית: מה קודם למה? הקיום למהות, או להפך. אם הקיום, כלומר עצם היות האדם שכזה, קודם לכל, הרי שהאדם נדרש ללא הרף לעסוק בבחירה ובהעדפה אישית. והרי זה לב הטיעון הסארטריאני.
 
הרעיון הערטילאי הזה, גם אם אינו מסובך במיוחד, מתמקם בבסיס הקונפליקט ב״כוח עליון״, המתמקד במשפחה שוודית המגיעה לחופשת סקי בעיירה צרפתית שנטועה בהרי האלפים. ברגע המכונן בסרט חווה המשפחה מפולת שלגים מסוכנת, והאב (יוהנס קונקה), באופן אינסטינקטיבי, בורח מהמקום, תוך שהוא נוטש מאחוריו את אשתו וצמד ילדיהם. מאוחר יותר, כשנרגעת הסערה, מטיחה בו האישה (ליסה לובן קונייסלי) את אשמת הנטישה, ואילו הוא נצמד לרעיון האקזיסטנציאליסטי בנוסח סארטר, שגורס כי הקיום הוא מה שחשוב, בעוד היא סבורה שהמהות, כלומר המשכיותו בכל מחיר של התא המשפחתי, היא מרכז החיים.
 
כמה שהדיון הזה נשמע משמים, על הבד הוא עוד יותר. והרי מבלי להשתחל בהתנדבות אל תוך מטחנת המוח והמילים הזאת, אין שום סיבה לצפות בסרט הזה, שמשתדל לעבות את דלות הסיפור שלו בווריאציות שונות על סרטיהם של הקולנוענים שאוזכרו קודם לכן. ״אוונטורה״, ״הלילה״, ״מבעד לזכוכית האפלה״, ״השתיקה״, ״בושה״ ו״לילה ברכבת״. כל אחד מהם תורם לפחות סצינה אחת כדי לעבות את האמירה הבלתי מקורית שאוסטלונד מתיימר פה להשמיע בקולי קולות.
 
״כוח עליון״ עוקב אחר חופשת סקי בת חמישה ימים, שחווה משפחה בת ארבע נפשות. הסרט מחולק על פי ימי החופשה, וציטוט מוזיקלי קצרצר, שנתלש מתוך מחזור ״ארבע העונות״ מאת אנטוניו ויואלדי, מהווה את החוליה המקשרת בין שברי החופשה. אוסטלונד בחר לשלוף את הציטוט שלו דווקא מתוך פרק ״קיץ״ של ויואלדי, מן הסתם כדי לבטא ניגוד עמוק בין חורפיותו של הנוף הצרפתי המצטלם לבין האופטימיות הקיצית של צלילי המלחין האיטלקי. שיהיה.
 
הקיום תחילה, או המהות קודם לכן. זהו ויכוח שנזרע תחילה בין שני בני הזוג. בהמשך משותפים לו עוד ועוד מעגלים של נופשים שוודים המצויים אף הם באותו אתר סקי, ושיאו מגיע בסצינות החותמות את הסרט, ובהן אוסטלונד כמו משתדל להוכיח שהוא קולנוען המודע לעצמו, ויודע גם לעצב את האירוניה של ההפוך-על-הפוך. סצינות אלה, שלא כאן המקום לפרט אותן, מדרדרות את ״כוח עליון״ לתהומות של סמליות מגוחכת, הלוקה גם בחובבנות רבה באופני העיצוב שלה. באופן פרדוקסלי דומה שדווקא סצינות מעצבנות אלה הן שהקנו ל״כוח עליון״ את תהילתו. באמריקה, למשל, מבקרי הסרטים השתוללו מעודפים של המטרת שבחים על ראשו של הבמאי השוודי.
הכשל הבסיסי הוא של אוסטלונד התסריטאי. כבמאי הוא דווקא מצליח לגבש עבור הסרט שפה חזותית אחידה, שעיקרה נובע מעיצוב אתרי הצילום. תמונות החוץ מתמקדות מטבע הדברים בהנצחת השלג והכפור באתר הסקי, ואילו צילומי הפנים נראים כמו קטלוג של ריהוט סקנדינבי. האחד משעמם, וכך גם האחר. אבל ברור שאין זה מקרי, ושהייתה לכך יד מכוונת.
 
״כוח עליון״ הוא סרטו הארוך הרביעי של אוסטלונד. גם סרטו הקודם, ״משחק״ (2011) שהוקרן בפסטיבל ירושלים, דרך על כמה מוקשים, כאשר עלילתו עקבה אחר מאבקי שליטה בין כנופיית ילדי רחוב שוודים בלונדינים אסלים לחבורת ילדי מהגרים כהי עור. מספר הבלחות בעלות ניחוח גזעני שבקעו מתוך הסרט ההוא, הפכו אותו מושא לסערה ציבורית. הפעם, כך נראה, הגביל עצמו אוסטלונד לעיצובה של סצינה סקנדליוזית אחת, שבפירוש שואפת להפוך לקאלט קולנועי. הסצינה הזאת מתארת התפרצות בכי היסטרי של אבי המשפחה. זהו בכי שתלטני עד כדי פרודיה, שמזכיר, כמה מוזר, דווקא את סצינת זיוף האורגזמה של מג ריאן בקומדיה ״כשהארי פגש את סאלי״.
 
1 כוכבים