"כוח עליון": בחינה אירונית ומבדרת של חוסר תפקוד משפחתי

תומס, אווה וילדיהם ורה והארי הם משפחה מושלמת. אנחנו יודעים זאת כי בשוט הראשון של הסרט ארבעתם מסתדרים בקומפוזיציה מושלמת מול מצלמתו של צלם באתר סקי באלפים הצרפתיים. בהמשך הם ישנים כולם יחד במיטה אחת, בפיג'מות כחלחלות שנראות כתלבושת אחידה, ומצחצחים שיניים במברשות חשמליות מול המראה בחדר האמבטיה. המצלמה הסטטית (רוב הזמן) מדגישה את הקומפוזיציות ההרמוניות. המושלמות הזאת נועדה כמובן להיסדק. זה נרמז לנו בדימויים של פיצוצים רחוקים ושל מכבשי שלג הנדמים למפלצות מסתוריות בלילה ומייצרים תחושה שמסביב מתחוללת מלחמה. צלילים סוערים מתוך “ארבע העונות״ של ויוואלדי מטעינים את המרחב המוגן של אתר הסקי במתח לא ברור (המבצע הוא אקורדיוניסט בן 12 שהבמאי מצא ביוטיוב).

ואז זה קורה, כמה דקות אל תוך הסרט. מפולת שלגים יזומה (שנועדה למנוע הצטברויות של כמויות שלג גדולות) מערערת את המבנה המשפחתי. האוקסימורון הזה (תופעת טבע נשלטת) הוא דימוי למתח המרכזי בסרט, בין הטבע (גם זה האנושי) לתרבות שמנסה לשלוט בו. מכירים את הסרטים ההוליוודיים על משפחה המורגלת בחיי נוחות שלפתע נאלצת לגלות אינסטינקטים של הישרדות שנדרשים בדרך כלל באזורי מלחמה, והאב הופך בלית ברירה ללוחם מיומן ומגונן על משפחתו עד שהם שבים לחיות בשלווה? אז “כוח עליון״ הוא אנטיתזה נשכנית לסרטים האלה. רובן אוסטלונד בוחן את התפקידים המגדריים במשפחה הגרעינית וחוקר מה קורה כשאינסטינקט ההישרדות מבטל את התרבות והגבר אינו מתנהג כמצופה ממנו. הסרט מתנהל כסדרה של ואריאציות על נושא אחד, והדינמיקה המשפחתית מתוארת באופן חד ואירוני. לעתים קרובות הסרט מצחיק מאוד, אבל הצחוק נתקע בגרון. 

“כוח עליון״ הוא סרטו הרביעי (הראשון שמוצג בארץ) של אוסטלונד השבדי. אוסטלונד מאבחן בסרטיו תבניות והתנהגויות חברתיות עכשוויות בחברה האירופית השבעה, ולרוב הוא מגיע למסקנות מורכבות, פתוחות לפרשנויות ולא נוחות לצופים. את סרטיו הקודמים “Involuntary״ ו״Play״ הוא צילם בשוטים ארוכים ומרוחקים, במצלמה סטטית המציצה על הדמויות ולא מצטרפת אליהן – כמו מבט של מדען החוקר עכברים – ולכן הושווה למיכאל הנקה. סרטו החדש דינמי ונגיש יותר בסגנונו, אבל גם בו העמדות המצלמה המדוקדקות מייצרות אמירות שנונות. שימו לב כיצד התמונות המשפחתיות מתפרקות, למשל בשוט שבו כולם יושבים סביב שולחן עגול, אבא במרכז, הילדים משני צדיו, וזוג אורחים משני צדיהם, אבל ראשה של אימא חתוך מחוץ לפריים. 

אחרי הביקור, שבמהלכו חזו האורחים במפולת המשפחתית, הם ממשיכים את הדיון המגדרי בינם לבין עצמם, ואף שלא נכחו במפולת השלגים הם הופכים למעין קורבנות משניים שלה, כמו אדוות מעגליות המתרחבות ממרכז הפגיעה. 

השורה התחתונה: בחינה אירונית, שנונה ומבדרת מאוד של חוסר תפקוד משפחתי