הולכת בדרכה: ריס ווית'רספון משילה מעליה את תדמיתה הנקייה

בקולנוע האמריקאי יש מסורת ארוכה של סרטי מסע על גברים שחוצים מדבריות ונהרות בחיפוש אחר החופש הטמון במרחבים הפתוחים. לפעמים נלוות אליהם נשים. אבל סרטים כמו "תלמה ולואיז" על נשים שיוצאות למסע לבדן, או בחברת נשים אחרות, ולא נתקעות בדרך, הם נדירים ביותר.

"הולכת רחוק", המבוסס על ספר זיכרונותיה של שריל סטרייד, הוא תוספת משמחת לרפרטואר המאוד מצומצם הזה. הסרט מתחיל ברגע של שיא – סטרייד מגיעה לפסגה, חולצת נעליים וחושפת בוהן רצוצה ומדממת. הפיזיות הכואבת של המסע היא מהותית לחוויה השלמה שלו. משם אנחנו חוזרים לתחילת המסע ולפלשבקים מחייה המקולקלים של סטרייד. המסע הרגלי בדרך נוף המשתרעת על פני אלף מייל במערב ארצות הברית נועד לתיקון הגוף והנפש. זה מסע לשם המסע.

ריס ווית'רספון, שהפיקה את הסרט, משילה מעליה את תדמיתה הנקייה, תרתי משמע, ומגלמת אישה פגומה, עקשנית, לא מתנצלת, שלאורך הדרך בוחנת את יחסיה את אמה האהובה והאופטימית תמיד (לורה דרן הנהדרת). היא אינה מתחנפת לצופים ואינה מצהירה הצהרות, והיא קונה את אהדתנו בזכות היושרה שלה והאותנטיות של הופעתה. בדרכה היא נתקלת בגברים למיניהם, וגם באישה אחת שיצאה למסע כמותה, והמפגש ביניהן הוא רגע של אחווה טבעית ומלבבת. אבל הסצנות היפות ביותר הן הרגעים שלה לבד עם עצמה, עם תרמיל הגב הענקי שלה ועם הנוף.

התסריט הנבון של ניק הורנבי מרסק את הרצף של המסע הארוך עם קולאז' אסוציאטיבי של זיכרונות, והבמאי ז'אן מארק ואלה ("מועדון הלקוחות של דאלאס") עורך אותם יחדיו עם מבחר שירים מתבקשים, כמעט מדי, על נשים ונופים. הבולט שבהם הוא "אל קונדור פאסה" בגרסת סיימון וגרפונקל, שצלילי הפתיחה שלו מושמעים שוב ושוב, ומעוררים תסכול קל בכל פעם שהם נפסקים, ותחושת סיפוק כשאנחנו סוף סוף זוכים לשמוע את השיר כולו. התעלול המוזיקלי הזה מדמה את קשיי ההתחלה של סטרייד לפני שהיא מוצאת את הקצב הפנימי שלה.

זה סרט יפה וכובש לב אך חסר בו משהו מחוויית ההתעלות שהציע "Tracks" הפחות מסחרי של ג'ון קוראן מ־2013, עם מיה ואסיקובסקה כצעירה שחוצה את המדבר האוסטרלי עם ארבעה גמלים וכלב. קצת פחות פלשבקים וקצת יותר רגעים של איחוד שקט עם הנוף היו עושים את העבודה.

השורה התחתונה: ריס ווית'רספון כובשת עוד פסגה