״סלמה״, ארה״ב 2014, שני כוכבים וחצי
 
יש הרבה מלל, הרבה מסר, אבל אין הרבה סרט ב״סלמה״. מי שסבור כי אקרן הקולנוע הוא המקום הנכון לשאת בעוז נאומים צודקים ולהנציח מצעדי גבורה, חייב לרוץ מיד ל׳׳סלמה". מי שחושב כי המדיום הפילמאי הוא תלוי־שפה אמנותית משלו, שימצא לו דברים אחרים להתעסק בהם במרוצת אותן שעתיים וכמה דקות שהתכוון להקדיש לצפייה בסרט זה.

אין ספק, "סלמה" הוא סרט חשוב ככל שהגדרה זו נוגעת לרצונם הנחוש של יוצריו לצקת חזות רפרזנטטיבית לפועלו הגורף של מרטין לותר קינג - הכומר הבפטיסטי מאטלנטה, שהנהיג את תנועת המחאה המרכזית של שחורי אמריקה ושילם על כך בחייו. הסרט "סלמה" בהחלט עומד בסעיפי החוזה הזה שבינו לבין הצופים, וצפייה מרוכזת בסרט יכולה בהחלט להחליף שינון של כמה עמודים בספרי ההיסטוריה.
מצד שני, וזהו אחד הפגמים הצורמים ב״סלמה", מדובר ביצירה שכל המשתתפים בה כאילו משחקים לאחור. כלומר, בעצם ימי פעילותם השוטפת, אישיותם כבר ספגה את לקח העתיד הפרטי שלהם, ואת המקום שהם יתפסו בדברי הימים של ארצות הברית. הופעתם ברטרוספקט - מבט מודע לאחור - מעניקה לסרט כולו חותם הצהרתי, דקלרטיבי, כאילו מדובר בבובות שעווה פומפוזיות המוצגות במוזיאון של מאדאם טוסו, המתעוררות לחיים לזמן קצר.
הסרט עצמו מתרכז בשלושה חודשי פעילות צפופה של ד"ר קינג - מדצמבר 1964, כשהוענק לו פרס נובל לשלום, ועד לתאריך 25 במרץ 1965, כשנשא נאום ניצחון מול משכנו של מושל אלבמה בעיר מונטגומרי. בטווח הזמן הלחוץ הזה פועלים גם הנשיא האמריקאי לינדון ג׳ונסון, מנהל ה-FBI  ג׳יי אדגר הובר, המושל הגזען ג׳ורג׳ וולאס וכמובן חבר עוזריו הקרובים של קינג. כולם מרוכזים במצעד שמנסה לארגן חתן פרס נובל הטרי מהעיר סלמה אל מונטגומרי - אקט שנועד למחות נגד סילוקם של מצבי־ עים שחורים מהקלפיות באלבמה, אף שבדיוק אז צוינו חגיגות מאה השנים לכניעת צבא הדרום במלחמת האזרחים, לניצחונו של הנשיא לינקולן ולהענקת החירות (לכאורה) לעבדים כהי העור.
קינג, שנודע בכושר הרטורי המלהיב שלו, אכן שב ומוכיח זאת בסרט, שבו מגלם השחקן הבריטי דייוויד אוילובו את דמותו. המינון העודף של הנאומים מרוממי הרוח הוא השגיאה הבסיסית של הבמאית אווה דוברניי, החתומה על "סלמה". קל להוכיח זאת אם מתבוננים באותן סצינות טעונות מתח שבהן משובצות דמויות אחרות - הנשיא ג׳ונסון, המושל וולאס וכן אדגר הובר המפחיד - שמהותן על הבד היא יותר קולנועית ופחות ייצוגית. מותר לנחש כי העובדה שבמקרים אלה מדובר באישים לבני עור, שחשיבותם ההיסטורית לתולדות המאבק לזכויות האזרח השחור היא פחותה ממרטין לותר קינג וסובביו, כמו אפשרה לבמאית לשחרר עבורם את הרצועה הייצוגית A המגבילה, לאפשר להם לבנות דמויות מינון עודף בשר ודם, ולא כאלה העשויות מקרטון. 
משום ש״סלמה" הוא קודם כל (ואולי ״סלמה״ אך ורק) שיעור בהיסטוריה פוליטית, מרתק לעקוב אחר אופני ההתנהגות באדיבות וההתבטאות של כל אזרחי אלבמה הלבנים - כולם, ממש כולם, ספוגים בגזענות כבדה - ולהשוות את המשוחזר על הבד אל הפוביה האנטי־אסלאמיסטית הגואה בימים אלה ממש בצרפת, בלגיה, הולנד, דנמרק ושוודיה.