שתף קטע נבחר

תקלה לא מופלאה

"הסיפור המופלא של בנג'מין באטן", בו מככב בראד פיט כאדם שהולך ונעשה צעיר, רק מחזק את הסברה שדיוויד פינצ'ר מפצה בווירטואוזיות על העדר עומק. אוסקר? לא אם זה תלוי בדובדבני


 

דיוויד פינצ'ר הוא סוג של צ'רלי קאופמן. הוא גורם לך לחשוב שיש עומק במקום שבו הוא אינו. עובדה, ישנם לא מעט אנשים, חלקם אפילו חצו את גיל 16, שמוכנים להישבע ש"מועדון קרב" הוא סרט מורכב ועמוק. ממש כך. אבל האמת, מלאכת הבימוי הווירטואוזית של פינצ'ר מחפה על דלותם הרעיונית של סרטיו (בהם “שבעה חטאים” ו”המשחק”), והנוכחי שלו, “הסיפור המופלא של בנג'מין באטן" הוא דוגמה לכך.

 

הנה לפניכם סרט על כלום. תרגיל בטכניקה קולנועית חסר כל פואנטה. הבסיס לו הוא סיפור קצר מאת פ' סקוט פיצג'רלד שראה אור ב-1922, וגיבורו הוא אדם שנולד כקשיש בשנת 1918, והוא הולך ומתבגר לאחור. אמו מתה בלידתו ובנג'מין ננטש על ידי אביו שבור הלב על מדרגות בית אבות בניו אורלינס.

 

כאשר הוא גדל, כלומר נהיה צעיר, הוא (בגילומו של בראד פיט) עוזב את הבית ואת אמו המאמצת השחורה, יוצא להרפתקאות ברחבי הגלובוס, עולה על סיפונה של אוניית גרר, מגיע לרוסיה ומתחבר שם עם אשת מרגל אנגליה ולא מאושרת (טילדה סווינטון), החולמת על לחצות בשחייה את התעלה האנגלית, ניצל מתקיפתה של צוללת גרמנית במלחמת העולם השנייה, ובסיומו של המסע הזה שב אודיסיאוס-באטן הביתה, לבית הזקנים זאת אומרת, ואל האהובה שהותיר מאחור שהפכה בינתיים לרקדנית (קייט בלנשט המצוינת).

 

הקשר בין שני אלה מהווה מעין בסיס מיתולוגי עליו נבנה הסרט כולו. הם נפגשים לראשונה כשהיא ילדה קטנה, נכדתה של אחת החוסות בבית האבות, והוא נער קשיש. בהמשך הם ישובו ויפגשו, היא מזדקנת והולכת, הוא נהיה צעיר יותר ויותר, והסרט כולו מסופר כשהיא בבית החולים שוכבת על ערש דווי, בתה מקריאה באוזניה את קורותיו של באטן מיומן מצהיב, והסופה "קתרינה" מתרגשת ברקע. מה משמעות סיפור המסגרת הזה? לא לגמרי ברור. מדוע דווקא "קתרינה"? לך דע. איזו משמעות דרמטית מספק הרומן האדיפאלי שבין הגבר המצעיר לאהובה המקשישה? ובכן, מישהו כאן לא ממש חשב על כך לעומק.

 

הסיפור המוחמץ של בראד פיט

ההיבט המוחמץ ביותר של הסרט הוא העיסוק שלו בדמותו הקולנועית של בראד פיט (ששיתף פעולה עם פינצ'ר בשתיים מעבודותיו הקודמות, “שבעה חטאים" ו"מועדון קרב"). וכך, עד שבאטן נעשה צעיר (או מבוגר) מספיק כדי שפיט יוכל לשחק אותו, הולבש ראשו של השחקן, באופן דיגיטלי, על גופם של שלושה שחקנים שונים. ככל שבאטן הולך ונהיה דומה לפיט בצעירותו, הצפייה בו מעלה באוב (שוב, בזכותה של מחלקת הפעלולים הדיגיטליים) את פיט מימי ראשית הקריירה שלו.


מתחיל בהבטחה, אבל רק מתרחק ממימושה

 

ומה כל זה אומר בעצם? שוב, לא ברור. יותר משהוא מעצב דמות, פיט בסרט הוא נוכחות מלאכותית. ואם חלקו החותם של "ענק" של ג'ורג' סטיבנס מ-1956 מימש, באמצעות הקולנוע, את הפנטזיה לחזות בג'יימס דין מזדקן (הוא, כידוע, נהרג בתאונת דרכים לפני תום הצילומים, בגיל 24), הרי ש“בנג'מין באטן" מתקשה לנסח אמירה בהירה בנוגע למהות הכוכב ולדמותו הבוקעת מתוכו בהדרגה.

 

האמת, השעה הראשונה של הסרט טובה מאוד אפילו. הוא נפתח באגדה מקסימה ומרגשת על שען שבור לב, שבונה שעון ענק שמחוגיו הולכים לאחור. גלומה פה הבטחה לדיון שהוא קודם כל על הקולנוע עצמו, על נרטיב קולנועי, ועל יכולתו המופלאה של הקולנוע להזיז, אכן, את הזמן לאחור.

 

הקשר בין קולנוע וזמן הוא נושא מרתק שסרטים בודדים בלבד נדרשו לו (חישבו, למשל, על "תיבה רוסית" של אלכסנדר סוקורוב, שמספר היסטוריה בשוט רציף אחד), ו"בנג'מין באטן", המשתמש בסיפור הקצר של פיצג'רלד כמקור השראה בלבד (ומנפח אותו עד לכדי 169 דקות), יכול היה לתרום לדיון הזה. בידיו של במאי אחר, כמובן. ה"גאג" החוזר, על איש שהיכהו הברק שבע פעמים, ומצולם כמחווה לקומדיות האילמות מראשית ימי הקולנוע, רק מחזק את התחושה שהסרט מבקש לומר משהו על אמנות הסרט – אבל נותר כלא יותר מקוריוז משעשע מאוד.

 

תקוע בניוטרל, לא ברוורס

כל זה מזכיר סרט אוסקרים אחר, “פורסט גאמפ", ואין זה פלא. על שני התסריטים חתום אריק רות (שרקח גם את “מינכן”), שרוחש חיבה לגיבורים תמימים שנוכחים לאורך עשורים משמעותיים בהיסטוריה האמריקאית, ושגלגלי הזמן פועלים עליהם באופן בלתי שגרתי (גאמפ, כזכור, לא הזדקן). אבל לפחות דמותו הפלבאית של פורסט, שעשתה שימוש ערמומי ובעייתי בטכניקת המספר בגוף ראשון וסיפקה נדבך חשוב לדיון בקשר שבין היסטוריה ומיתולוגיה – היתה בעלת משמעות.


פיט ובלאנשט. סרט חסר אמירה על חיים חסרי משמעות

 

לעומתה, להזדקנות לאחור של בנג'מין אין כל תוקף. שנותיו המעצבות בבית האבות, למשל, עם אמא שחורה מאמצת, לא בדיוק מייצרות אצלו מודעות למעמד השחורים באמריקה של שנות ה-20, ודמותו אף אינה מתפתחת ברוורס מבחינה

פסיכולוגית, בכדרך שהיינו מצפים מאדם שנולד בגיל 80. התוצאה, על כן, היא סרט המבוסס על פעלול טכני ומאוד לא מרגש.

 

"בנג'מין באטן", במילים אחרות, הוא סרט על חיים נעדרי משמעות. גיבורו המצעיר אינו מצויד בתבונה וביכולת ההתבוננות לאחור, שעשויה היתה להתלוות לעובדה שנולד קשיש. למעשה, תהליך התפתחותו הוא לעבר חידלון מוחלט, אל נקודת הלידה שבעבורו היא גם רגע המוות. יש, על כן, משהו פרוורטי בחלקו החותם של הסרט, איזה מימד פדופילי אפל, שמעניק לו מידה של פנטזיה קודרת. "בנג'מין באטן" הוא סרט מהנה, ובחלקו הראשון אפילו מבטיח. חבל רק שההבטחה הזו מתפוגגת ככל שהסרט מתקדם אל סופו.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים