מופע שנות ה-70: "מידות רעות" הוא סרט אבסורדי, מטורלל ומומלץ

ל"מידות רעות" צריך לבוא מצויד בידע מקיף בקולנוע אמריקאי של שנות ה־40 עד שנות ה־70, או בכמה ג'וינטים. עדיף גם וגם. האופוס החדש של פול תומאס אנדרסון, אחד היוצרים הכי נועזים, מגוונים וחכמים שקמו לקולנוע ב־20 השנים האחרונות, הוא סרט פנים קולנועי שמתרחש בעולם תרבותי מאוד מוגדר, גם אם דיפוזי. הסרט, עיבוד נאמן לספרו של תומס פינצ'ון, הוא ריף אקזיסטנציאליסטי, מבודח ואפוף עשן מריחואנה על הפילם נוארים הפרנואידיים של עידן ניקסון נוסח “שלום לנצח" ו"צ'יינהטאון", שקיפלו בתוכם את המותחנים האפלים והמפותלים של שנות ה־40 על בצע כסף ושחיתות היפרבולית, כדוגמת “השינה הגדולה".

חואקין פיניקס בהופעה הכי קומית בקריירה הרצינית שלו מגלם בלש פרטי סטלן בשם לארי “דוק" ספורטלו, שהמשרד שלו שוכן בחדר האחורי במרפאת שיניים בלוס אנג'לס המסוממת של 1970, רגע לפני שהחגיגה של הסיקסטיז נגמרת. חברתו לשעבר שבה ומופיעה לפתע בחייו ומספרת לו על הבן זוג הנוכחי שלה, איש נדל"ן מיליארדר, ועל אשתו והמאהב שלה שזוממים לאשפז אותו בבית משוגעים, ומבקשת את עזרתו בסיכול המזימה. עוד לפני שהחליט אם לערב את החברה שלו ממשרד התובע המחוזי (ריס ווית'רספון), צץ אצלו במשרד לקוח חדש עם מקרה לגמרי שונה, שנותן לו להבין שהכל קשור בהכל. “לא הזיה" כותב דוק בפנקס ההערות שלו, ושולח אותנו לכיוון ההפוך. הוא יוצא לשטח, חוטף זפטה בראש, וכשהוא מתעורר (או אולי חולם שהוא מתעורר) הוא מוצא את עצמו חשוד ברצח ונעצר על ידי מפקח המשטרה “ביגפוט" ביורנסן (ג'וש ברולין ההולך ומשתבח), בריון קומיקסי המתפרנס מהצד כסטטיסט בסרטי טלוויזיה ובפרסומות.

מכאן זה רק הולך ונעשה יותר ויותר מטורלל, כשעוד ועוד דמויות קופצות על העגלה ודוק נחשף לקיומים אבסורדיים שבהם מתערבבים מיליונרים עם נאו נאצים, היפיות וסוכני FBI, ויאכטה מסתורית עם מפרשים אדומים. העלילה היא רשת סבוכה ומסועפת, וכל ניסיון לעקוב אחריה נועד לכישלון. המספרת (האישה הראשונה בתולדות הפילם נואר המשמשת בתפקיד זה), ידידה של דוק עם קשר לעולמות שמעבר, אינה עוזרת לעשות סדר בבלגן, בדברה בשפה אליפטית ואירונית במקצב שירי, יותר מגיבה על הדברים מאשר מספקת אינפורמציה. אבל כל סצנה היא מעדן, ולכל דמות ביזארית שחולפת על המסך יש היגיון פנימי משלה. שם הסרט באנגלית מתייחס לתכונות ההרס האינהרנטיות לכל מוצר – ביצים נשברות, שוקולד נמס. וכך גם הסרט, שבהיותו חלום על פילם נואר תכונות ההשמדה העצמית טבועות בו.

השורה התחתונה: גם כשהולכים לאיבוד, זה מעורר השתאות לעקוב אחר רב אמן בפעולה