שתף קטע נבחר

לא לנער הזה פיללנו

"נער החידות ממומביי" הוא סרט קצבי וצבעוני שמציג דימויים יפהפיים של משכנות העוני. אלא שדובדבני חושב שמאחורי החזות האסתטית הזו מסתתרת פנטזיה מתנשאת וחסרת נשמה, ושום פסלון מוזהב לא ישנה את דעתו


 

העליבות כבר מזמן לא נראתה כה צבעונית ותוססת, וחיי האשפתות מעולם לא היו כה אטרקטיביים כמו ב"נער החידות ממומביי". המילה "קיטש" מרוחה על הסרט הזה בצבעים זוהרים, מלאכותיים, ועודפי הטכניקה מותירים בעיקר תחושה של ניצול. במאי מערבי זחוח המשקיף על אומללות העולם השלישי כדי ליצור פנטזיה סנטימנטלית לקהל בורגני.

 

מבוסס בחופשיות על רב המכר של ויקאס סווארופ, דיפלומט הודי, זהו סיפורו של נער יתום שבתחילת הסרט נחקר בברוטליות על ידי המשטרה בחשד שהוא מרמה בחידון הטריוויה "מי רוצה להיות מיליונר?” כשהוא עומד לזכות בסכום אגדי של 20 מיליון רופי. בחקירתו הוא נתבע להסביר כיצד עני חסר השכלה שכמותו ידע להשיב נכונה לכל השאלות שהוצגו עד כה בפניו, וכך מתברר שכל שאלה, בדרך פלאית, קשורה לאירוע משמעותי בחייו הקצרים והטרגיים.

 

הגיבור הוא מעין אוליבר טוויסט הודי (מגולם בבגרותו בידי דב פאטל) הגדל במשכנות העוני של מומביי, ושורד בעיקר בזכות תושייתו. הסרט חותך בין סצינות שמתרחשות בזמן הקלטת השעשועון, כאשר נער החידות מפתיע פעם אחר פעם את המנחה היהיר של התכנית (אניל קאפור), ובין סיפור חייו הכולל גם את אחיו הבכור ונערה יפה שהוא מאוהב בה.


"נער החידות ממומביי". אוליבר טוויסט ההודי (צילומים: ishika mohan)

 

הרפתקאותיו המסופרות בין שאלה לשאלה מגלגלות אותו, בין היתר, אל בור חרא שבו הוא צולל כדי לפגוש את כוכב הקולנוע הבוליוודי הנערץ עליו, אמיטב באצ'ן, אל פושע אכזר המטיל מומים בילדים עזובים ושולח אותם לקבץ נדבות בעבורו, אל הטאג' מאהאל שם הוא מתפרנס כמדריך תיירים מבלי שיהיה לו מושג על מה הוא מדבר, ואל גנגסטר מקומי שממנו הוא מבקש לחלץ את אהובתו.

 

אסתטיקה של התנשאות

דני בויל הבריטי, האיש שמאחורי "טריינספוטינג" ו"28 יום אחרי", מבקש לעמת בין העולם הנוצץ והשקרי של הטלוויזיה לבין הוויי המצוקה ושכונות הפחונים. מובן שאין בכך תחכום רב, אלא שההצטעצעות הטכנית המאפיינת את עבודתו הופכת את הדרמה החברתית הקשה לאסתטית. דומה שמאז "עיר האלוהים" הברזילאי לא נצפו דימויים יפים כל כך של עוני ואכזריות במדינת עולם שלישי. אין כל פסול בעיצובה של פנטזיה בורגנית הרואה בכל עלוב חיים כבעל פוטנציאל להפוך לעשיר. כמה מסרטי הבורקס שהופקו בארץ בשנות ה-70 ("צ'ארלי וחצי", למשל) עשו בדיוק זאת. אבל עליצות היתר של "נער החידות" כבר גובלת בהתנשאות.

 

ואף חמור מזה: במקום שינסח ביקורת אמיתית על האסקפיזם של שעשועונים כמו זה שבמרכזו, “נער החידות" מציג דווקא את הטלוויזיה המסחרית כמקור של גאולה. וכך, זכייתו הפלאית של הנער ממומביי משרתת את הדימוי הקפיטליסטי הרואה בשעשועוני הטלוויזיה מעין תחליף לחסד ולנס האלוהיים. אומלל ועני? אל דאגה. הטלוויזיה תהפוך אותך לעשיר ומאושר. אחרי הכל, זה מה שצריך בחיים. יותר מזל משכל. מזמן לא נצפה טיפול נצלני כל כך בסבל אנושי.


בויל עם הכוכבים הצעירים על הסט. סרט צבעוני, קצבי וחסר נשמה

 

אבל "נער החידות" לקוי גם מהבחינה הדרמטית. להבדיל מהספר (החלש בזכות עצמו), שבו לקראת הסוף מתערבבים העולם הטלוויזיוני והמציאות שמחוץ לו, הרי שהסרט, שאת התסריט לו רקח סימון בופוי (“ללכת עד הסוף"), שוחק עד דק את הטריק העלילתי הנלוז שעל פיו כל תשובה נכונה (והזכייה הכספית הנלווית לה) היא פיצוי על פרק מר בחייו של הגיבור. וכך זה ממשיך וחוזר על עצמו, עד הסוף הטוב כמובן, מבלי שאיזשהו דבר דרמטי או מפתיע באמת יתרחש.

 

"נער החידות" הוא אגדה ללא כל ערך מוסף. פנטזיה שבה הטוב גובר על הרע, והייאוש נראה הרבה יותר נוח. וזו בדיוק הבעיה של הסרט. הכל בו יפה מדי, מזויף. השחקנים, ובראשם דב פאטל הצעיר (מסדרת הטלוויזיה הבריטית "סקינס"), מצודדים מדי, והצפייה בהם רק מבליטה את המניפולציה הזולה

שנוקטים בה בויל ושות' (על הבימוי חתומה גם המלהקת ההודית של הסרט, לבלין טאנדן).

 

אמנם נכון שמדובר באגדה טובת לב, אבל האופן שבו הסרט הופך את הכיעור לאסתטי ועולם הדימויים הקולוניאליסטי שלו (מומביי כאן מזוהה בעיקר עם לכלוך, נוכלות, צפיפות, רעש ומודרניזציה מפתה) מעוררים בעיקר אנטגוניזם. זהו, לפיכך, סרט צבעוני, תוסס, קצבי ומפזז, שאין בו רגע אחד של נשמה ואמת.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
"נער החידות ממומביי". הטלוויזיה המסחרית כמקור הגאולה
צילום: Ishika Mohan
לאתר ההטבות
מומלצים