זכרון דברים: "עדיין אליס" הוא סרט מחלה חשוך מרפא

"עדיין אליס" הוא סרט על אלצהיימר, לעומת "הרחק ממנה" של שרה פולי, למשל, המספר על אנשים שחולים באלצהיימר. ווש ווסטמורלנד וריצ'ארד גלצר ("קינסניירה – סיפורה של בת 15") יצרו סרט הדרכה ללבנים אמידים, המנחה אותם כיצד להתמודד עם המחלה באופן מכובד. וככזה יש בו משהו לא ישר, משום שאליס היא צעירה בת 50. רוצה לומר, המקרה שלה נדיר, אבל הוא יותר אסתטי ונעים לעין. הסרט מתרץ את גילה הצעיר בכך שמדובר בתופעה גנטית שעשויה לעבור לילדיה, אבל הפוטנציאל הדרמטי שבירושה המקוללת הזו לא נבחן ברצינות. עוד מספרים לנו שאליס היא בלשנית מהוללת שכתבה ספר לימוד, ולכן אובדן המילים הוא טרגי במיוחד בשביל אחת כמותה, אבל גם הערוץ הזה אינו נחקר יותר מהדגמתו בשני מפגשים קצרים עם סטודנטים. לשם השוואה מומלץ מאוד לצפות ב"בן דוד רחוק" של אלן ברלינר – פורטרט תיעודי חקרני, חכם וקורע לב של איש מילים שלקה במחלה.

הסרט נפתח במסיבת יום ההולדת של אליס, ובה היא מוקפת בבני משפחתה היפים והאוהבים. יש לה בן יפה ששמו טום (האנטר פאריש מ"העשב של השכן") ובת נשואה והרה ששמה אנה (קייט בוסוורת') – שניהם דמויות בלתי מוגדרות שנעלמות מהזיכרון ברגע שהן נעדרות מהמסך. יש לה בת נוספת, לידיה, שרוצה להיות שחקנית ומסרבת לרצות את אמה וללמוד בקולג'. מגלמת אותה קריסטן סטיוארט, עם אותו שיער משוך הצידה ואותו מבט נזוף שדבוק לפניה בכל פעם שהיא משתתפת בסרט דל תקציב שבו היא איננה הכוכבת הראשית. לדמותו של אלק בולדווין – הבעל האוהב אך המרוכז מדי בצרכיו – יש מעט יותר בשר, אבל הסרט כולו יושב על כתפיה של ג'וליאן מור, שזכתה באוסקר על הופעתה הראויה, אף שהיא לא עושה כאן שום דבר שמייחד אותה כשחקנית.

בכל אופן, אחרי הפתיח הקלישאתי שבו אנחנו פוגשים את הגיבורה ברגע של שיא, אנחנו חוזים בהידרדרותה ההדרגתית. זה סרט על האל"ף־בי"ת של המחלה, ורק לעתים רחוקות הוא מנסה להכניס אותנו לתוך החוויה החושית של אליס באמצעות שפה קולנועית בסיסית אך אפקטיבית, כמו בסצנה שבה היא יוצאת לג'וגינג ומוצאת את עצמה אבודה ומבולבלת בקמפוס של אוניברסיטת קולומביה. אחרי שהיא מבקרת במוסד לחולי אלצהיימר כדי להתרשם מהעתיד הצפוי לה, אליס מצלמת את עצמה נותנת לעצמה הנחיות לזמן שבו לא תוכל עוד לחשוב בעצמה. בסצנה הזו גלומה הבטחה למשהו החורג מהמסלול הצפוי, אבל גם זו מתפוגגת, ואנחנו נותרים עם סרט מחלה נטול בונוסים.

השורה התחתונה: מה רציתי להגיד? אה, כן. יותר מחלה מסרט