הכל עומד במקום: "בן זקן" הוא נסיון קולנועי מעניין, אך לא שלם

"בן זקן" בכיכובו של אלירז שדה שאף להיות דיוקן משפחתי נוגע, אך היומרות האמנותיות לא עושות עמו חסד

מתוך "בן זקן". צילום: שפיר סרוסי
מתוך "בן זקן". צילום: שפיר סרוסי
3 במרץ 2015

שוט הפתיחה מכריז על עצמו כסמלי. קיר לבן ממלא את הפריים, ואז מתייצבים מולו בני משפחת בן זקן – אימא דינה ובניה שלומי וליאון – ומתחבטים אם לנקות את הקיר או לצבוע אותו. הקיר הלבן הוא כמו קנבס של צייר שהסרט מתעתד למלא בבחינה של היחסים בין בני המשפחה לבין המרחב שבו הם חיים. המשפחה מתגוררת בדירת האם בשיכון צפוף, אפרורי ומוזנח בעיר דרומית, עם קו אופק חסום שמעצים את התלישות ואת חוסר המוצא של הדמויות (בתיק העיתונות כתוב שזו שכונת שמשון באשקלון שזכתה לכינוי "המובלעת").

שלומי (אלירז שדה בבכורה קולנועית מבטיחה) הוא, כשמו הסמלי, בן זקן – מובטל שפל רוח המתפרנס לעת מצוא מעבודות זמניות שמסדר לו אחיו הקבלן ומגדל את בתו רוחי בת ה־11 (רום שושן). הקשר ביניהם הוא פיזי במודגש – היא ישנה איתו במיטה, והוא עוזר לה להתפשט אחרי שילדים בבית הספר התעללו בה ושפכו עליה מים מדלי אדום, דומה לזה ששימש את האם לשטיפת הקיר בשוט הפתיחה. האח ליאון, הקובל על כך שהוא נושא את שלומי על גבו, עובר תהליך של התקרבות לדת, אך זה אינו מונע ממנו להתמסר ליצריו המתבטאים בפרצי סקס ואלימות. האם דינה (שסירבה להצעה לצבוע את הקיר) מנסה לשלוט בשני בניה ולקבע אותם במקומם בתבנית המשפחתית. רוחי, שאין לה מקום משלה ליד שולחן האוכל, מרגישה אבודה בתוך הסיטואציה ומביעה עצמה בהתחצפויות גסות לכל עבר. 

גיבורי מעמד הפועלים של "בן זקן" הם מהסוג המופיע לרוב בקולנוע ריאליסטי בגישתו, כמו זה של קן לואץ' (בימיו הטובים) או האחים דארדן. אבל אפרת כורם, בסרטה הארוך הראשון, בחרה למקם אותם בתוך שפה סמלית חמורה המוכרת מהקולנוע האירופי האמנותי. לעתים קרובות הדמויות מצולמות בשוטים סטטיים ארוכים המדמים את המלכודת שבה הן נמצאות. זאת בחירה מעניינת, והצלם שפיר סרוסי מאיר היטב את הסטים, אבל לא פעם הקומפוזיציות האנושיות נדמות מאולצות.

פרט לרוחי המתריסה, שאר הדמויות מאובנות ונטולות חיות, והסרט דורך במקום. זאת אמנם חלק מהאמירה שלו, אך הדרמה אינה טעונה דיה כדי להחזיק אותנו מעוניינים, והסגנון האמנותי הכפוי מבליט את עצמו על חשבון הדמויות. בתחילת הסרט, כשאנשי הממסד (עובדת סוציאלית, מנהל בית הספר) נותרים בלתי נראים מחוץ לפריים, יש בכך אמירה עזה על בידודם של הגיבורים מול המערכת, אך בסצנות מאוחרות יותר, שבהן עימותים אלימים בתוך המשפחה מתרחשים בשולי הפריים, ההעמדות האלה נראות מלאכותיות ואינן תורמות לריבוד החווייה האנושית. 

השורה התחתונה: ניסיון קולנועי מעניין, אך לא שלם, לבחון משפחה תקועה בעיר זנוחה