ללא רחמים, ללא רגש

הקאמורה, ארגון הפשע הנפוליטני, הוא אימפריה כלכלית רצחנית המגלגלת מחזור עסקים של למעלה מ-150 מיליארד אירו בשנה. הכנסותיו מתבססות בעיקר על סחר בנשק ובסמים, אך גם מפעילות לגיטימית יותר של בנייה, תיירות, אופנה ומזון, וסך כל אנשיו עומד על כ-25 אלף מאפיונרים ועוד כ-200 אלף סייענים. בנוסף, שולט הקאמורה בעסקי פינוי הפסולת הרעילה באיטליה, שאותה הוא קובר באדמות דרום המדינה. כתוצאה, החקלאות באזורים אלה הפכה למסוכנת ואחוז מקרי הסרטן בקרב האוכלוסייה המקומית עלה בצורה תלולה. חישבו ומצאו, שכמויות הפסולת הרעילה שקברה שם הקאמורה היו יכולות ליצור הר שגובהו כמעט פי שניים מהאוורסט.

לפני כשנתיים פרסם רוברטו סביאנו, עיתונאי ביומון "לה רפובליקה", את הספר "קאמורה", שהתבסס על מחקר מקיף שערך ושחשף את שיטות הפעולה של הארגון. הספר חולל סנסציה, נמכר ביותר ממיליון ו-200 אלף עותקים באיטליה לבדה, והביא להוצאת חוזה על ראשו על הסופר, שחי מאז תחת אבטחה כבדה.

"גומורה" – משחק מילים בין אחותה-תאומתה של עיר החטאים המקראית, סדום, וקאמורה – נוטל מספרו התיעודי של סביאנו קומץ סיפורים, ומציג אותם על הבד במקביל, כמעט ללא הסבר מקדים. התוצאה מרשימה כשם שהיא מתישה, שכן לא רק המעקב אחר המתרחש קשה, אלא שהתיאור הפרטני, הקליני כמעט, של הדמויות ומעשיהן, נעשה לעיתים מייגע. זהו בדיוק האפקט אליו חותר הסרט, שעניינו ביומיום האפרורי של חיי הפשע בנפולי, להבדיל מהדימוי הזוהר או המיתי שהעניקו למאפיה סרטי הפשע האמריקאיים, למין "פני צלקת" ועד "הסנדק".

אמיתי, אמיתי מדי

חמישה סיפורים מהחיים מגולל הסרט, שבויים בידי מתיאו גרונה וקטף לאחרונה חמישה פרסי האקדמיה האירופאית (בהם לסרט ולבמאי הטובים ביותר) כמו גם את הפרס הגדול של חבר השופטים בפסטיבל קאן השנה. באחד, חייט המייצר בעבור הקאמורה מותגי אופנה יוקרתיים משתף פעולה בחשאי עם מתחריו הסינים של הארגון; בשני, שני צעירים החולמים בגדול ורואים בסרטו של דה פלמה "פני צלקת" מקור של השראה; בשלישי, בלדר כספים שקט נקלע לקרב כנופיות; ברביעי, נער בן 13 העושה את צעדיו הראשונים במאפיה; ובחמישי, איש עסקים מחויט ועוזרו משחיתים אדמות חקלאיות בפסולת רעילה.

"גומורה". הדמויות כמו עכברים במעבדה

הישגו העיקרי של "גומורה" הוא בסגנון הניאו-ריאליסטי שלו, שמתבסס על צילום באתרי ההתרחשות המקוריים, בשיתוף צוות שחקנים אלמוני ברובו ובחלקו אף לא מקצועי, ובסיוע צילום כמו תיעודי. אלה משרתים את אופן ההתבוננות הקר והמרוחק, ומונעים מהסרט כל גוון מטיפני או דידקטי.

מיקומו של אחד הסיפורים בשיכון בטון מלוכלך, שעיצובו מזכיר בעיקר פנים בית סוהר, תורם אף הוא לאפקטיביות של הסרט. הצילומים באתר, כך דיווח צלם הסרט, מרקו אונורטו, נערכו משך שעתיים בלבד מדי בוקר, שכן השפעותיו של הקראק על צרכניו דיירי המקום הפכו אותם בהמשך היום לעוינים כלפי צוות ההסרטה.

מצד שני, “גומורה" הוא סרט שבסופו של יום מותיר אותך אדיש. למעט סיפורו של החייט (שגם בדו"ח הספרותי של סביאנו תופס מקום נרחב יחסית), אחרי כל יתר הדמויות אתה עוקב כאילו היו עכברים במעבדה. גרונה מספק פה תיאור פנורמי של עולם חסר רחמים, שבו בני אדם חיים בפחד ומבקשים בסך הכל לשרוד. אלא

שהריאליזם המחוספס והאכזרי הזה הוא בעוכריו. בהדרגה הולך ונדמה כאילו הסגנון משתלט על הסרט, ולא משרת אותו.

חמישה תסריטאים, בהם סביאנו עצמו, עמלו על עיבוד הספר, שנדמה כי מבנהו והגודש שלו היו הולמים יותר סדרת טלוויזיה. “גומורה" נחתם בכתוביות המדווחות על מספר הקורבנות שגבה הארגון בשלושת העשורים האחרונים, 4,000, ועל העובדה שכספיו מעורבים בבניה מחדש של מרכז הסחר העולמי בניו יורק. הסרט מיטיב להעביר את הוויית ה"לית דין ולית דיין" בנפולי, עמורה המודרנית, אבל זה בערך הרושם היחיד שהוא מותיר. זה לא מעט, אבל ציפינו ליותר.