משדרי החדשות, כל הערוצים

כבר שבוע אני מחפש בשלושת הערוצים הגדולים ולא מוצא אפילו שביב צער, או התנצלות, או הסבר לפאשלה הכל כך גדולה. איך זה שבמדגמים כולם הצביעו על תיקו, ובבוקר קמנו עם ניצחון ענק לנתניהו.
 
אם מוסד ממשלתי היה טועה בסדר גודל כזה, אפשר להיות בטוחים ששלושת הערוצים היו עושים ממנו כבד קצוץ. מומחים למיניהם היו מתייצבים באולפן חמושים בתביעות לוועדת חקירה פנימית על הבוקר, אם לא בנוכחות משקיפים בינלאומיים. רק דמיינו את הדם הניגר מצדי פיו של רביב דרוקר. את הציניות הקרה כסכין דוקרת בלי רחמים בידיו של אמנון אברמוביץ'.
 

וזה לא העסק שלי כצופה שהסוקרים טעו והטעו. אני רוצה הסבר. שיבואו ה״ה קמיל פוקס ומינה צמח לבושי שק וחפויי ראש לאולפן ויגידו, קרה ככה וככה כי ככה וככה. רק להיזכר כמה זחוח היה פוקס לאורך כל היום, בזמן שהבוחרים היו עסוקים בלהשחיל אותו, ולהצטמרר. ואגב, זו כבר מערכת הבחירות השנייה שהבוחרים משחילים את הסוקרים. רק שבפעם הקודמת הציבור היה אדיב ונתן התרעה של יומיים מראש שהוא בדרך ליאיר לפיד.
 
ובינתיים מינה וקמיל רק השמינו ועשו ממשדר השיא של הערוצים בדיחה. שיסבירו הערוצים למה הם קונים את החומרים של קמיל ומינה בלי בקרה. שהחברים הטובים רביב דרוקר ועמית סגל יתנצלו. אני תובע הסבר.
״נחצ׳ה״, יס דוקו, 25.3
״נחצ׳ה״, סרטה של הבמאית ענת גורן, הוא אמצעי יעיל במידה בלתי רגילה לצופה שנפל עליו מצב רוח מצוין ומעוניין לצער את עצמו. נחצ׳ה הוא נחום היימן, המלחין האגדי, שמאחוריו הלחנת כ-1,200 שירים, בהחלט הברזל שבנכסי צאן הברזל של המוזיקה הישראלית, הוא האיש המתייצב מול המצלמה והצופים, ומצער אותם כהלכה.
 
הוא כבר בן 80 (במהלך צילום הסרט), במאי השנה ימלאו לו 81, אלא שזקנותו אינה אירוע מפייס, שבו אדם המוקף במשפחה אוהבת מתבונן אחורה בניחותא אל חייו המלאים. ״נחצ׳ה״ המשתקף מהמצלמה המדויקת של גורן הוא סיפור זקנותו של אדם בודד, קרב אל סוף חייו, כיסיו מחוררים, ויחסיו עם משפחתו משובשים - אם בכלל קיימים כאלה. בגיל 80 הוא נאלץ להקים דוכן דל בערבים שעורכים לכבודו ומנסה למכור דיסקים משלו. המכירות בדרך כלל על הפנים.
 
״נחצ׳ה״ הוא סרט מר בדיוק כפי שהוא נשמע. אין בו געגועים או נוסטלגיה. הוא מתעכב מעט מאוד על עברו המפואר של נחום היימן. בעיקר הוא מתרכז בהווה הלא מחמיא.
 
כדמות שנייה לדואט הנתקע בגרון מצטרפת בתו, סי היימן, שבעצמה מנהלת מאבק קשה על קריירה ופרנסה, ומי שבחייה לא הצליחה למצוא מקום של ממש בחייו של אביה. סי אינה מהטיפוסים שקל לפספס כשהיא בסביבה. נחצ׳ה מצליח. בהופעות סי ונחצ׳ה מציגים חזית אחידה של אב ובת המקיימים יחסי אהבה ומשפחה נורמטיביים. במפגשים של אחד על אחד מפעילה סי את הארטילריה הרועמת שלה, מתלוננת על ילדותה הזנוחה (הוריה בבריטניה והיא בארץ בבית משפחה מאמצת), על חוסר נכונותו של נחצ׳ה גם כיום לקיים קשר עמה ועם נכדיו.
 

אם יש לכם מצב רוח טוב להרוג, מתוך הסרט "נחצ'ה". צילום: יס דוקו
 
אלא שנחצ׳ה מוגן היטב תחת כיפת הברזל שלו. היא מתדפקת על הדלתות, אבל נחצ׳ה שומר בקמצנות את האהבה לשיריו ולאישה מעט מוזרה, הצעירה ממנו ב-30 שנה, המגיחה לחייו לשנה אחת ונעלמת. סי רועמת, ומדברת אל הקיר. נחצ׳ה שומע את המילים והן חסרות משמעות לגביו. אפשר ממש לחזור אחורה בזמן, לצפות אונליין בצערה של סי הילדה מתהווה שוב ושוב.
 
נחצ׳ה היה מייחל למקדש קטן לתרבות המוזיקה וההלחנה, למשל בשרונה המשופצת בתל אביב, היכן שאמנים אחרים השיגו להם מקום. לא דרכתי בשרונה המשופצת מטעמים של עיקרון. אומנם אני מתקשה להתחייב שלא אבקר שם לנצח, אבל בינתיים אני מצליח להחרים את המקום באופן עקרוני. אחרי הקניון הבלתי נסבל שהשיפוצניק חולדאי בנה בתחנה ועשה מהמקום ההיסטורי הנהדר מרכז ואבן שואבת לרבבות תושבי חדרה עד גדרה, אני נזהר, מטעמים של פאניקה ושמירה על שלוות נפש, לא להניח את כף רגלי בשרונה, אבל זה סיפור אחר. אל תיתנו לי להתחיל בזה. לענייננו, לנחצ׳ה, למרות רצונו כאמור, לא נותר מקום בשרונה.
 
מקובל בשלב הזה, ובוודאי כשמדובר באמן כנחצ׳ה, להפנות אצבע מאשימה כלפי מוסדות ציבוריים כלשהם. אלא שהמוסדות, מתברר, נהגו בנחצ׳ה בכבוד מתקבל על הדעת. תחת ידיו עברו לא מעט כספים במהלך חייו, אבל תמיד עלה בידו להישאר עם צרור נקוב. בעקבות כתבה שתיארה את מצבו, החליטו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושרת החינוך והתרבות לימור לבנת לתפור לו תפקיד יועץ האחראי על הנגשה ותיעוד דיגיטלי של שירים עבריים, שבעבורו ישולם לו סכום של 50 אלף שקל מדי שנה.
 
ככה שעל פי התבנית המקובלת אנו אמורים להגיע כאן לסוף הטוב שבו כולם חיים באושר ועושר. ובכן, לא בחייו של נחום היימן. נפל עליכם מצב רוח טוב ואתם מעוניינים להיפטר מהצרה הזאת? חפשו את השידור החוזר או הVOD.

״הכי הרבה אני אוהב אותי״, 
ערוץ 1, יום ג', 24.3
אולי אני אשם בכך שלא נהניתי מהסרט ״הכי הרבה אני אוהב אותי״. הבטיחו לי ״הכבש השישה עשר״ וקיבלתי דיון אקדמי. סתם ככה, באמצע הזמנים, דיון אקדמי. צריך להיות טיפוס קצת מקולקל כדי לא להחזיק איזשהו רגש חיובי כלפי ״הכבש השישה עשר״. זה משהו בשירים.

הם לא נגד. לא נגד מזרחים, אפרופו חצרוני. הם לא נגד שרה נתניהו. הם לא נגד הפועל תל אביב - עד כמה שזה קשה. הם בצד של החלשים - הילדים - ועושים את זה יופי, באופן חמוד.
 
גידי גוב, יהודית רביץ, יהונתן גפן - כשהוא נשאר בגזרת הילדים - הבטיחו לי סרט על ״הכבש השישה עשר״: בנאדם יכול להניח שיהיו בו מהשירים שאהבנו, צילומים מההקלטות, דאחקות - גידי משכיב על הארץ את יהונתן ושניהם מפילים את יהודית וכולם שרים על ריח השוקולד בצומת עלית, לפני שבנו שם קומפלקס בניינים - ומה קיבלתי במקום? דיון אקדמי.
 
זה לא אומר שנושא הדיון לא היה ראוי. פעם - כלומר עד שקם ״הכבש השישה עשר״ פחות או יותר - הילד לא היה פרסונה שראוי להתחשב בה בבית. יהודה אטלס, הו יהודה אטלס היקר, הסביר זאת נהדר. לא שאלו לדעתו או לרצונותיו, ההבנה הפסיכולוגית של הדור הקודם הייתה אפסית. הילד קיבל אוכל, אהבה פחות או יותר, אבל במרכז המחשבה, התרבות והשירה בתוכה, עמד הכלל.

עמדה ההקרבה האישית. כך היה צריך לגדול ולהתפתח, להפריח, לגאול, למות בעד, איזה ילד אתה - אליפלט. והילד? שיחפש את החברים שלו. עולם המבוגרים לא מובן לו? זבש״ו. הם מחליטים בשבילו? לא מדריכים ומכוונים ומנחמים שקשה לו? טאף טיטי. הילדה הכי יפה בגן לא סופרת אותו? שיעשה קציצות בבוץ.
 
ואז באה מלחמת יום הכיפורים, והמשבר החברתי העצום בעקבותיה, ומלחמת לבנון, והספקות בצדקת הדרך. וטורי הקברים האינסופיים בבתי העלמין הצבאיים. והארץ שבמקום להביט החוצה, החלה להביט פנימה. אל האדם הבודד. אל רצונותיו ותקוותיו וצערו ואושרו. וגם האדם הקטן - כלומר הילד - החל לזכות, וגם לתבוע לעצמו, נתח גדול יותר מהיחס ההולם.
 

אנטי גיבור, יהונתן גפן ותרבות הנגד. צילום: יח"צ

 
על הרקע הזה נולד ״הכבש השישה עשר״. אטלס מסביר זאת היטב ב״הכי הרבה אני אוהב אותי״. מי שזורח ופורח כאן הוא יהונתן גפן. כאן הבנאדם באלמנט שלו. רק תנו לו להיות חתרן, להיות נגד, נגד המדינה, נגד הצבא, נגד הרבנים, רק תנו לו להיות נגד, והבנאדם מאושר. הבנאדם נולד להיות נגד. עוד לא נולד במדינה אחד כמו יהונתן גפן שהפך את הנגד למקצוע.

נכון, הוא קצת התבגר, העוצמות לא מה שהיו, אפילו את תל אביב עזב ועבר להתגורר במושב - לא שתתפסו אותו חולב פרה ואוסף מדי בוקר את הביצים של המטילות, אבל בכל רגע שתציבו מצלמה מול פניו, הוא ישמח לספר לכם למה הילד תמיד צודק וההורים לא. מילא. לפחות לא חזר לסחוט פעם נוספת את הלימון המצומק עם ג׳רזי, ואורי זוהר, ופופיק, ושאר החבר׳ה מ״לול״.
 
אם לא ההגינות המקצועית הייתי נוטש את ״הכי הרבה אני אוהב אותי״ בערך באמצע. בעיקר כי הסרט אינו יודע מה הוא רוצה. להתרפק על הכבש הישן והמקסים, או לפתח תזה אקדמית. את התזה כבר שמענו בהקשרים אחרים, ובכל אופן היא שווה דיון מעמיק הרבה יותר, ומ״הכבש השישה עשר״ לא קיבלנו די. גם אנחנו ילדים. מגיע לנו.