"ילד 44": מותחן במבטא כבד

הרוח הנושבת בימים אלו מכיוונה של הוליווד לעבר רוסיה צוננת למדי. הרוסים שבים לתפוס את מקומם כבררת המחדל לייצוג של רוע. יתכן שהטרור המוסלמי קרוב מדי לעצבים החשופים של הקהל האמריקאי, ויתכן שיש מידה רבה של צדק אם נטען שרמת העוינות וחוסר האמון הקיימת בימים אלו בין המעצמות מזכירה את עידן המלחמה הקרה.

 

עוד ביקורות סרטים ב-ynet:

• פנסיון פראכט
• עלים אדומים
• שחור או לבן
• לחזור הביתה
  

המותחן ההיסטורי "ילד 44" ("Child 44") גדש, לטעמם של הרוסים, את הסאה. בשבוע שעבר הוכרז כי הסרט ייאסר להפצה. קצפם יצא על הצגת מדינתם כסוג של "מורדור" (זוהי הדוגמא בה השתמש משרד התרבות הרוסי) שאוכלוסייתה תת-אנושית מבחינה פיזית ומוסרית. העלבון צורב כפליים, מכיוון שבעוד שבועות ספורים יצוינו שבעים שנה לסיומה של מלחמת העולם השניה, מלחמה שהוכיחה את עוז רוחה של האומה שהקריבה 27 מליון חיילים ואזרחים. אני מנחש שהבעיה האמיתית היא שיש בסרט כמה אלמנטים של דיכוי שאינם בלתי רלוונטיים גם לרוסיה תחת פוטין.

בניגוד למה שניתן היה לשער מהתגובה הרוסית הנזעמת, "ילד 44" לא מתרחש בתקופת המלחמה, אלא בשלהי עידן סטאלין. מנגד, אין ספק שהסרט מציג את ברית המועצות כגיהינום מוסרי המכריע שוב ושוב כל דבר טוב בנפש האנושית. זהו עיבוד לחלק הראשון בטרילוגיית המתח הפופולארית של טום רוב סמית' (2008), אך קשה מאוד להאמין שהסרט יזכה להצלחה ולסרטי המשך.

על הניר החומרים הם של מותחן בנוסח "שתיקת הכבשים", כלומר, התחקות אחר רוצח סדרתי תוך עיסוק ברבדים הפסיכולוגיים של החוקר. בפועל, תוכנית וסגנונית, הקומבינציה כוללת גם רובד דומיננטי של הצגת חברה דיסטופית במידת קדרות שלא הייתה מביישת גם את העיבוד הקולנועי של מייקל ראדפורד ל"1984".

ניתן לטעון כי עצם היותו של סרט קשה לצפייה אינה הופכת אותו ללא ראוי. יש לא מעט סרטים גדולים שעוסקים באפלה של הנפש האנושית, ובמחיר הנורא של התמודדות עם רוע צרוף. הרוסים, אגב, אחראים לכמה מהדוגמאות המוצלחות ביותר לסרטים ממין זה (ע"ע "צא וראה" של אלם קלימוב). "ילד 44" הוא סרט לא טוב ורחוק מלהצדיק את האתגר בצליחת 137 דקותיו.  

ליאו דמידוב (טום הארדי) היה ילד רחוב בשנות ה-30, בתקופת בה נקט סטאלין בהרעבה שיטתית כלפי האוקראינים. אומנם היסטוריונים רוסיים מטילים ספק בקיומו של מה שכונה "הולודומור", אך ברור שהפגיעה המכוונת באוקראינה מאוד רלוונטית גם לימינו. ליאו ניצל מגורל אפל, והופך לגיבור במלחמת העולם השניה לאחר שצולם מחזיק את הדגל הקומוניסטי על ראש הרייכסטאג.

בקפיצה ל-1953 הוא חוקר במיניסטריון לביטחון המדינה (ה- MGB של עידן סטאלין), ומתוקף תפקידו הוא מתחקה אחר חשודים בבגידה, מעלים עין מבידוי הראיות, ומסייע למנגנון הדיכוי של המדינה. בהמשך, גם כאשר הוא יסכן עצמו כדי לעשות את הדבר הנכון, הדמות לא תהפוך לסימפטית במיוחד. 

יחד עם ליאו עובדים שניים ששירתו איתו בצבא: חברו הטוב אלכסיי (בגילומו של פארס פארס), ו-ואסילי (ג'ואל קינמן) האכזר וחסר העקבות, המקנא בליאו על מעמדו הבכיר יותר ועל אשתו היפה ראיסה (נומי ראפאס). לאחור שאכזריותו רוסנה על ידי ליאו, הוא יחפש הזדמנות לנקום.

כשבנו של אלכסיי נרצח באכזריות ליאו עומד בפני דילמה קשה. המוטו הסטליניסטי המפוברק אותו תולה הסרט בכותרת הפתיחה, והמהדהד, שוב ושוב, בדברי הדמויות הוא "אין רצח בגן עדן". הרצח מוגדר כתאונת ליד מסילת רכבת, ואילו עצם הניסיון לפקפק בכך הינו בחזקת מעשה בגידה. אגב, בהמשך מתברר כי

השימוש במוטו אינו עקבי כאשר צעיר הומוסקסואל מואשם באופן שרירותי למדי באחד ממעשי הרצח - עוד אלמנט שמזכיר את פניה הלא נעימות של רוסיה העכשווית.

בהתחלה ליאו מסרב לחקור, אך צירוף אירועים מבולבל שבו אשתו ראיסה נחשדת בבגידה, והוא עצמו מתחיל להבין כי לא ניתן להתעלם מדפוס רציחות שחוזר על עצמו, מובילים אותו לניסיון להתחקות אחר הרוצח. הוא ואשתו מוגלים לאזור נידח שגם בו מתרחשות רציחות עם מאפיינים דומים. ליאו כפוף למפקד המקומי (גארי אולדמן), והוא ממשיך לנסות לפתור את התעלומה גם כאשר ואסילי שתפס את מקומו, מנסה למנוע ממנו לתפוס את הרוצח.

הסרט מתהדר בנבחרת מרשימה של שחקנים, אך גם מוכיח עד כמה אין זה מספיק. התסריט לקוי וכולל ניסוחים צורמים, בוודאי כשהם מועברים באנגלית עם ערב רב של מבטאים מפוקפקים ודפוסי הגייה תמוהים. ככל שהסרט מתקרב לסופו חוסר הסבירות העלילתי שלו הופך לקיצוני יותר ויותר, והממד של ה"סוף הטוב" הקיים בסופו אינו מפיג את הטעם הרע - לא של כשלי הסרט, ולא של החברה המעוותת המוצגת בו. 

"ילד 44" (ארצות הברית) - במאי: דניאל אספינוסה. שחקנים ראשיים: טום הארדי, נומי ראפאס, גארי אולדמן, ג'ואל קינמן, ופארס פארס. אורך הסרט: 137 דקות.