(שם הסרט במקור: The Water Diviner)
אז ראסל קרואו התחיל גם לביים. מעניין. תמיד אפשר לראות בסרט ראשון של מישהו, לא משנה מי, מה הדבר הזה שהכי מעניין אותו. מה הנושא שבוער בו עד כדי כך שהוא ייקח את המושכות ליד. ואם אתה אדם שכבר עובד בתעשיה, ויש לך קילומטראז' של עשיה מאחוריך, זה אפילו יותר מעניין. כי למה לביים? למה פתאום עכשיו פתאום היום? מה היה כל כך בוער בפרויקט הזה שדווקא אותו בחרת לביים?
"עקבות במים" הוא לא סרט בוער. די להיפך, האמת. הוא סרט שהולך על מי מנוחות. והערך העיקרי שבו הוא, כצפוי, הופעתו הבטוחה בעצמה והרגועה של השחקן הראשי. ראסל קרואו. ואיך שאר הסרט? הבימוי, הצילום, שאר האספקטים הקולנועים? לטעמי, ככה ככה. אבל חווית הצפיה בעיניי היתה דווקא חיובית, בסופו של דבר. מצפיה בסרט, ובמיוחד בגלל שזה סרט ביכורים של ראסל קרואו כבמאי, לא נותר לי אלא להסיק שלקרואו יש נשמה של קלאסיסט. אני מעריך שאנשים כמו אבא שלי, למשל, יצאו מהסרט הזה ויאמרו משהו כמו: "אח, כבר לא עושים סרטים כאלו יותר…". ואכן, משהו בעשייה של הסרט הזה מיושן ואפילו די אנכרוניסטי. משהו ששואף להוליווד הישנה. המאוד ישנה. שזה לא רע, ואפילו יפה בעיניי.
יש ב"עקבות במים" כמה אלמנטים שכבר חשבתי שנגמלנו מהם, במאה ה-21 של הקולנוע. למשל, הדרך שבה נהוג לתאר מדינה מזרחית כלשהי. במקרה של "עקבות במים" – טורקיה.
הטורקי. יילמז ארדוגן ב"עקבות במים"
אז איך אתה מצלם מדינה אוריינטלית? כמובן, יוצר סצינה בשוק. מקים סטים מקרטון בתוך אולפן במדינה מערבית מתקדמת, מלביש את הניצבים בגלביות, שם קצת מוסיקה עם גוון מזרחי, ומוביל את הגיבור המערבי שלך בסמטאות צרות (תמיד הסמטאות צרות במדינות המזרח) ועמוסות באנשים (תמיד יש המון אדם במדינות מזרחיות).
יש ב"עקבות במים" גם שימוש די מנדנד בפלאשבקים לזמן המלחמה. הזמן שהיה לפני שהסרט הזה מתחיל. בד"כ רעמי התותחים פורצים אל פסקול הסרט בצורה מבהילה למדי, חותכים את החוט הדרמטי הרגשי בגסות. ועם זאת, סצינה מרכזית אחת בסרט (סצינת האב ושני הבנים) משלבת את הפלאשבקים ואת ההווה של הסרט בצורה אפקטיבית ואפילו מרגשת.
כי זה "עקבות במים". איכשהו, עם כל האנכרוניזם שלו, משהו ב"עקבות במים" בכל זאת עובד. הדמות הראשית, האב שכל כך מסור לבניו, והתסריט שמזמן לאב הזה מסע באמת ארוך, וקשה, ודי בלתי יאמן, משהו בשילוב שלהם בכל זאת עובד עלי רגשית. וביחד עם צילום מרשים של נופים, עבודה יפה של קרואו עם המוסיקה (שוב, משהו קלאסי בנפשו. מוסיקת כלי מיתר עדינה שעולה מלמטה, לא לוחצת מדי, אבל מספיק נוכחת כדי לכוון את הרגש שלי), וסיפור מעניין על יחסי כבוד בין אויבים (מצד אחד קרואו, ומצד שני קצין טורקי בגילומו המרשים של השחקן הטורקי יילמז ארדוגן) – הכל מעניק לצפיה ב"בעקבות המים" חוויה רגשית שבכל זאת עובדת.
חבל שהצלע הנשית בסרט הזה הופקדה בידיה של אולגה קורילנקו. הגברת הזו פשוט לא עומדת בסטנדרט המשחק של קרואו וארדוגן. היא לא עומדת בסטנדרט בכלל. בתסריט כתוב למשל, שהיא צריכה להזעיף פנים, אז היא מזעיפה. היא לא נותנת לי להרגיש שהיא מבינה למה היא מזעיפה פניה. כלומר, זה די ברור, אבל זה לא אמין. וכך הוא המשחק אצל הגברת הזו: מוחצן, די מגוחך, לא עובד. מה גם שבאפילוג של הסרט יש איזושהי פשרה רומנטית מטופשת שכאילו נכפתה על הסרט הזה ע"י מפיקים. ובכלל, האלמנט העל טבעי בסרט כל כך מופרך שקשה לי לקבל אותו. את זה שגיבור הסרט יכול למצוא מים בעזרת חושים טלפתים מפותחים, את זה אני עוד יכול לקבל (זה לא ממש ספוילר. זה קורה בדקות הראשונות של הסרט). והסצינה הזו בהתחלה מביאה לפיי-אוף רגשי יפה באותה סצינה שהזכרתי באמצע הסרט. אבל זה שהוא חולם את הפתרון בסוף הסרט – זה כבר תירוץ תסריטאי קלוש להביא את הגיבור למקום הנכון בזמן הנכון.
האוסטרלי. ראסל קרואו ב"עקבות במים"
איתן 