אז זה הסרט שזכה השנה באוסקר בקטגוריית הסרט הדוקומנטרי (ופתח את הדוקאביב שלשום). ובניגוד לשנים שעברו, שנים שבהן הרגש ניצח (נגיד, ב"שוגרמן" הנהדר), כאן זה היה הסרט החשוב שניצח. Citizenfour הוא הישג עיתונאי, אבל אני לא בטוח שהוא עומד כסרט קולנוע.
מאזינים לכם. עוקבים אחריכם. דרך האינטרנט. והטלפון הנייד. ופייסבוק. וחיפושי גוגל שלכם. והמיילים שלכם. עוקבים. אחריכם. עוקבים! אחריכם!! ולא, לא מדובר בברנש מפוקפק שעוקב! אחריכם!! זה השלטון הדמוקרטי! שעוקב! אחריכם!
זה Citizenfour. שוב ושוב ושוב חזרה לאותה נקודה. עוקבים! אחריכם!. אה, ואם לא הבנת,
עוקבים!
אחריכם!
ואתם יודעים מה, גם אם הם צודקים, והם לא ממש מקשיבים לתוכן שיחות הטלפון שלכם, הם יודעים עם מי דיברתם ומתי.
מסקנה
עוקבים
אחריכם…
וגם אם לא קוראים את תוכן המיילים שלכם, עדיין יודעים עם מי התכתבתם
מסקנה
עוקבים
א ח ר י כ ם
ואם אתם מתנגדי שלטון, שזה מותר במשטרים דמוקרטים, אותו ממסד שליט יכול לנטר את פעולותיכם, לשלוט בהתנגדות שלכם שלא תצעקו חזק מדי, שלא תערערו את בסיס השלטון.
מסקנה
עוקבים
אאאאאאחחחריכככם
בערך שעה וחצי נמשך הסרט הזה. והוא חוזר וחוזר וחוזר אל אותה נקודה כל הזמן. וכן, אני מבין אותו לגמרי. אבל אני לא מרגיש אותו. לא באמת קולט את גודל האסון הזה שמוצג לפני. והסיבה פשוטה מאוד. הסרט הזה הוא חקירה עיתונאית. אין בו באמת הצגת דמויות, ומעבר איתן שלב אחרי שלב כדי שנבין באמת מה ההשלכה של הגילוי העצום הזה על החיים היומיומיים של כל אחד ואחד מאיתנו. זה שאדוארד סנואדן, גיבור הסרט, מדבר שיחת טלפון אחת עם בת זוגו בערך באמצע הסרט, זה לא מספיק. בחור נחמד, סנואדן. מצודד, אינטליגנט, יודע על מה הוא מדבר. אבל אין כאן כמעט בכלל פיסות חיים של הפרטים שעליהם משפיעים הגילויים האלו. ובחלק השני של הסרט, כשסנואדן מתחיל באמת לסבול מנחת זרועם של השלטונות, לא ממש אכפת לי מזה, כי אין כאן ממש דמות שאני יכול ללכת איתה. יש רק הצמדות חוזרת ונשנית לעניין החדשותי. ובאיזשהו שלב זה מתחיל להתיש אותי. הרי אפילו סרט אקשן שטחי אבל אפקטיבי כמו "אויב המדינה" מעביר את הנקודה יותר טוב מהסרט הדוקומנטרי הזה, כי שם יש דמות שנרדפת ע"י גופים מושחתים בשלטון, תוך שימוש במה שנראה כמדע בדיוני, אבל כנראה, על פי סנואדן, הוא לא בדיוני בכלל. ב"אויב המדינה" אני יכול ללכת עם דמות ולהרגיש על בשרי (בשרה) את האבסורד שברדיפת הפרט. ב Citizenfour רק מספרים לי על זה. לא מעבירים אותי מסע רגשי.
יש אולי סיכוי שפרס האוסקר ניתן לסרט הזה כסוג של מס שפתיים של האמריקאים. כן, יופי של עבודה עיתונאית עשית, לורה פויטרס. עכשיו קחי את האוסקר, ושבי בשקט. את עשית את שלך. מספיק. די. ואולי זה סתם הכרה בעבודה עיתונאית (מרשימה כשלעצמה). אבל קולנועית הסרט הזה סובל מחזרה רפטטיבית ומלקות קשה בפיתוח דמויות ובבניית דרמה. וכתוצאה מכך, הצפייה בסרט הזה היתה מעניינת, אך ארוכה מדי, ומייאשת בשלב מסוים. הבנתי. הלאה.
הקרנות נוספות, למי שבכל זאת רוצה (או למי שרואה דברים אחרת לגמרי ממני):
ביום חמישי, ה-14/05,
ובשבת הבאה, ה-16/05.
איתן ווייץ
עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il
תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il
איתן 
פספסת את כל ההקשר. הסרט הזה לא חידש ברמת התוכן בכלל. החשיבות והריגוש בו הוא הנגישות. בזמן שמתבצע אחד הצעדים הדרמטיים ביותר בעולם הדיגיטלי אי פעם, לצוות קולנוע היתה את הגישה להראות איך זה נראה מהצד השני. ההתלבטות איך ומתי לפרסם דברים, התגובות הראשוניות, כל מה שחווינו מהעיתונים. זה מדהים.
תחשוב שהיה תיעוד קולנועי באיכות גבוהה לצד השני של רגעים דרמטיים בהסטוריה (להבדיל, ניין-אלבן?). זה מצמרר.
————————————————
איתן לאחד שרואה: מצד אחד, אני מבין את מה שאתה אומר. "טיסה 93" הוא סרט אדיר בעיניי, שמתאר את אירועי ניין-אילבן בדייקנות כמעט דוקומנטרית, והוא סוחף ומרתק. אני חושב שההבדל הניכר בין שני אלו הוא שההשפעה של ניין-אילבן היתה מיידית ונראית לעין בצורה בולטת מיד עם התרחשותה, בעוד שלסיפור החשיפה של סנואודן יש אפקט מתמשך שההשפעה שלו על הפרט מתגלה רק עם הזמן. חסר לי כאן בסרט סיפור של דמות שמושפעת מהחשיפה הזו בצורה ישירה, בעוד שההשפעה של אירוע אחר, ניין-אילבן נגיד, על כל דמות היא ברורה ומיידית. וגם העניין העיתונאי – שוב, גם הבמאית וגם השותף שלה בסרט הם לא ממש דמויות, וההתלבטויות שלהן אם ומתי לפרסם לא ממש מהוות נקודה דרמטית בסרט. כך שלטעמי, מבחינה קולנועית, הסרט הזה איכזב.