"צילי", סצנת האקשן
אפתח בגילוי נאות. לפני כעשור, במסגרת לוח שידורים פיקטיבי שפורסם בבלייזר, כתבתי את הקטע הבא: "יום ג', 22:00: 'עד הלום'. יצירה דוקומנטרית מטלטלת על אדם שצפה בכל סרטיו של עמוס גיתאי, ואז איתר אותו בפריז והיכה אותו עם לום".
זה היה כאמור לפני כעשר שנים, ומכאן שגם לפני כעשרה סרטים של גיתאי. סרטים שלא צפיתי באף אחד מהם, מפני שכבר בראשית שנות ה־2000 (אחרי "כיפור" או "קדוש" או "עדן" או "קדמה" או משהו אחר בן מילה אחת ואפס התרחשויות), הבנתי שגיתאי ואני זה שמן ומים. ואני חושב שהגילוי הזה נאות מפני שהדברים שכתבתי אז – בדיוק כמו הדברים שאני כותב עכשיו – עשויים להתפרש כזלזול באמנות של גיתאי. וזה נאות, מפני שאני אכן מזלזל באמנות שלו.
אני יודע, מילים קשות, אבל יחס גורר יחס. מכל סרט של גיתאי שיצא לי לראות עולה בבירור שהוא פשוט לא שם על הקהל. שבידור זה לא לפי כבודו, שסיפור זה לא לפי טעמו. מהבחינה הזאת אפשר לומר שהאיש מביים למגירה, אלא שמעשה שטן, תמיד באה איזו קרן ישראלית ו/או כמה צרפתים ששמים כסף כדי להוציא את האזוטריה שלו מהשידה אל המסך.
כצופה וכמבקר אני חושב שגיתאי הרוויח ביושר, יצירה לא קומוניקטיבית אחרי יצירה לא קומוניקטיבית, את הזלזול־בחזרה שלי ואת ההתעלמות שלי. אני לא מדבר רק על היעדרותי מסרטיו בעשור האחרון, אלא גם על החלטה שלקחתי עוד לפני שהתיישבתי לכתוב את המילים האלה. החלטה שאומרת, לטובת כל הנוגעים בדבר, ש"צילי" הוא הסרט האחרון של עמוס גיתאי שאטרח לכתוב עליו ביקורת.
רוצים לדעת מה הסיפור ב"צילי"? בבקשה: אחת שורדת ביער. זה לא תקציר; זה הסיפור, כלומר האין־סיפור, בסרטו הנוכחי של גיתאי. יהודייה אחת – הגם שמגלמות אותה שתי שחקניות, משי אולינסקי ושרה אדלר (בתמונה למעלה) – ביער של צ'רנוביץ'. היא אוכלת ביער, היא נרטבת מגשם ביער, היא פוגשת יהודי אחר (אדם צקמן) ביער. מילת המפתח כאן היא "ביער"; 88 דקות נמשך "צילי", ואני כלב אם ב־44 מהן אנחנו לא צופים בצילי עושה כלום ביער. בעצם, הלוואי עושה: בלפחות 22 דקות היא סתם שוכבת שם. או שהיא בכלל לא שם, כי גיתאי מצא לנכון לצלם עץ.
הזכרתי את עניין שתי השחקניות, ואני כלב של הזונדרקומנדו אם תבינו מה הקטע בלי שתקראו על זה הסברים מבעוד מועד. אני בטח לא הייתי מבין, אבל הייתי בפרמיירה בנוכחות הבמאי, וגיתאי הסביר שכדי להמחיש את אבדן נעוריה של צילי הוא ליהק שלוש שחקניות בגילאים שונים (השלישית היא ליא קינג, שמופיעה רק בקולה, אבל כפיצוי נושאת מונולוג אחד פעמיים). אין, חייב לאהוב סרטים שצריך מקרא כדי לפענח אותם.
"צילי" הוא מהסרטים המשעממים ביותר שראיתי מימיי, אבל על מה שאין לו בהתרחשות הוא מפצה ביומרנות. עכשיו, אני מבקר קולנוע; צפיתי ביותר סרטים משעממים ויומרניים מכפי שמומלץ במהלך חייו של אדם נמוך אחד. אלא שהשילוב הזה של מינימום קווי עלילה ומקסימום פרטנזיה אמנותית הוא לגמרי מחוץ לעקומה. במיוחד בהתחשב בכך שהאמנות היא אכן רק פרטנזיה; אין בסרט הזה סיקוונס אחד, אפילו שוט אחד, של וואו. אפילו של וואלה, ותאמינו לי, הייתי מסתפק בוואלה.
כל כך התקשיתי להישאר – ער, ובכלל – ב"צילי", שלרגע חשבתי: אולי גיתאי עושה את זה בכוונה. אולי הוא אמר לעצמו שבסרט שואה שומה על הצופה לסבול. אבל אפילו זה לא מסתדר, כי כבר אמרתי: שום דבר במכלול יצירתו של גיתאי לא מעיד על כך שהוא בכלל מכיר בקיומו של הצופה.
בפרמיירה דיבר גיתאי בלהט נגד זילות השואה, ולזכותו ייאמר שזה דבר אחד שבאמת אי אפשר להגיד על "צילי". דברים חיוביים אחרים: קטעי הנגינה בכינור ממש יפים. אבל הסרט הזה הוא קודם כל מקרה מובהק של זילות קוני הכרטיסים. מצד שני, הא לכם צדק פואטי: בדיוק בגלל זה יש לגיתאי כל כך כך מעט כאלה.
אז זהו. אלה היו המחשבות האחרונות שאקדיש לסרטיו של עמוס גיתאי. לתחושתי זה יותר מכפי שהוא הקדיש אי פעם לנו, הצופים.
פורסם בפנאי פלוס, 23.4.15
החמישייה הקמרלינג 
התעלומה הכי גדולה זה למה האירופאים מתים עליו. סוג של מלך ערום?
מה אני אגיד לך, סמדר, לא יודע לגבי מלך….
אהבתי, מאוד, זו גישה רעננה בביקורות שצריכה להעיר במאים- שלעתים מוכשרים ומפספסים שאפשר להגיד גם משהו מעניין, גם לא קומוניקטיבי,
אבל בלי להגיד שוום סיפור דינמי- זה סתם לא אומנות.
כמו בערך במוזיקה- רק תיפוף. זה כל הסיפור.
ביקורת נפלאה. אמרתי כמה "וואלה" ו"וואו" אחד
למה ככה? אני דווקא חולה על גיתאי. יש לו גישה מרעננת ונועזת לטיפול בנושאים הכי כואבים. לדוגמה, הסרט עם הצבע שמתייבש על קירות מכוני הליווי של תל-אביב או שעתיים בחייה של אבן על רקע הנכבה.