"מרדף לילי", ארה"ב 2015 
(* * * כוכבים)

 



במערבונים הקלאסיים של הוליווד נפרש על הבד מאבק נצחי בין הטוב לרע. זאת, בהשראת המקורות התנ"כיים שהזינו את מעצבי הז'אנר הזה. ב"מרדף לילי", שהוא בעצם מערבון אורבני עכשווי, שעלילתו נטועה בתוך הרובעים הפחות נוצצים של ניו יורק, מוותרים לגמרי על אותו מאבק מיושן כביכול בין השקפות העולם הדתיות. פה שולט בעלילה מאבק מסוג אחר לגמרי, התוהה במה עדיף לדבוק – בהתמסרות טוטאלית לקשר הדם המשפחתי המולד, או בנאמנות אל הארגון/השבט המאמץ, שעצם הבחירה להשתייך אליו היא שנתנה לגיבורים את הטעם לחייהם.



העתקת מוקד הקונפליקט מהציווי התנ"כי אל נקודת המבט העכשווית, נובעת כמובן מהידיעה שאין עוד טוב בעולם, וכי כיום נע המוסר בין בחירה ברע-פחות להתמסרות אל הרע-יותר. מהבחינה הזו, מזכיר "מרדף לילי" את סדרת המערבונים הפסימיים, המהפכניים, שהבמאי רב העוצמה אנתוני מאן עשה עוד בשנות ה- 50 (מרביתם בכיכובו של ג'יימס סטיוארט).
 
ליאם ניסן מגלם ב"מרדף לילי" דמות של מחסל מקצועי ממוצא אירי-קתולי, שביצע במשך שנים עבודות מלוכלכות עבור אד האריס, העושה דמות של ראש כנופיית מאפיה אירית. השניים מכירים זה את זה מאז שנות ילדותם על מדרכות ברוקלין, ושומרים על קשר טוב גם לעת זקנה. כל זאת, עד שמגיע הלילה הנורא בו הבן המסומם של האריס (בויד הולברוק) מכוון אקדח לראשו של ג'ואל קינמן, המגלם את בנו ישר הדרך של ניסן. מובן שברגע מכריע זה מעדיף ניסן להציל את בנו, מאשר להמשיך ולאחוז בידידות האמת הנצחית שפרחה בינו לבין הבוס שלו במאפיה.
 
הצלת הבן, שמשמעותה כמובן חיסול בנו של החבר הטוב, עולה לניסן בקרב האחרון על חייו. שכן כל הרשעים של העיר – ראשי כנופיות, סוחרי סמים, רוצחים בשכר, שוטרים מושחתים – מתאגדים יחד על מנת לעקור אותו, ואת כל בני משפחתו, מארצות החיים. וכל זה קורה במשך לילה ארוך אחד, ומתפרש על פני ברוקלין, קווינס וברונקס. כלומר, כל אותם חלקים בניו יורק שהתיירים ששים לדלג עליהם.
 
בעשור האחרון רשמה הוליווד מהלך מוזר במקצת, כשביססה את מעמדו של ליאם ניסן ככוכב האקשן המוביל בקולנוע המסחרי. דווקא ניסן, מי שגילם דמויות היסטוריות כמו אוסקר שינדלר או מייקל קולינס, הוא המלוהק מספר אחת לסרטי מרדפים, פיצוצים ופצפוצי ראשים. בסרט זה, כמו במרבית סרטי האקשן שעשה עד כה, ניסן נלחם על חיי בני משפחתו. בעבר היו אלה אשתו החטופה, בתו החטופה, וכעת בנו המאוים.
 
עם חאומה קולט סרה, במאי ממוצא ספרדי, הספיק ניסן לשתף פעולה בסרטי פעולה כמו "זהות לא ידועה" ו"נון סטופ". סרה, במאי בעל רקע בהכנת סרטוני פרסומת וקליפים מוזיקליים, מבין דבר אחד או שניים בכל הקשור לחיבור בין מצלמה ניידת לבין פסקול דינמי, ולאורך כל דקות הסרט התזזיתי הזה, שכולל גם מרדפי מכוניות ורכבות תחתית דוהרות, הוא אינו שוכח את הכלל המזין סרטי אקשן - מתחילים מהר ואז מגבירים מהירות; משמיעים רעשים חזקים ואז מגבירים דציבלים.
 
שותף בכיר להכנת החיזיון האור-קולי הזה הוא התסריטאי בראד אינגלסבי, שלפני כשנתיים חיבר תסריט מהורהר ומפתיע למערבון עכשווי אחר, "אחים בדם" (עם כריסטיאן בייל וקייסי אפלק). שותף נוסף לעבודה המעניינת הזו הוא הצלם מרטין רוהה, מי שרשם בעבר הישגים מרשימים ב"קונטרול" ו"האמריקאי", שניים מסרטיו של אנטון קורבין. כאן הוא בעיקר מחשיך במתכוון את התמונה, כאשר הבמאי סרה דואג לחתוך לעיתים קרובות מצילומי הפנים המאיימים אל צילומי אוויר פנורמיים המנציחים במבט אלוהי מגבוה את חגביותם של אורות הכרך.
 
האלמנטים שמחלישים את האפקט הכולל של "מרדף לילי" נובעים מעודף בעלילות משנה, וממשחק צפוי של שני הכוכבים – ניסן והאריס – הנדרשים לגלם באופן שבלוני טיפוסים העייפים כבר מהחיים. גם ההתבכיינות בנוסח הדתי-קתולי משולבת כאן במינון גבוה מדי ובאופן נודניקי למדי.
הברק והאלגנציה נעדרים לגמרי. "תפקיד חיי"
העתיד מאחורינו 
"תפקיד חיי", צרפת 2013 
(* * כוכבים)
ז'אן פול סאלומה, שכתב וביים את "תפקיד חייו", מכוון ממש גבוה בסרט הזה, שמתיימר לחבר בין קומדיית פשע לבין קומדיה רומנטית. למען האמת, תוצאות המאמץ הזה אינן מרשימות במיוחד, משום שכל מעשה הפשע שעליו מתבססת העלילה – רצח משולש – איננו זוכה לטיפול מעניין, וגם הרומנטיקה פה לא ממש חוגגת את ניצחונה המבריק.
 

גם החיזור הרומנטי די מקרטע, תפקיד חיי. צילוםף יח"צ
פרנסואה דמין מגלם דמות של שחקן סרטים שעתידו מאחוריו. אמנם בצעירותו הוכתר שחקן זה בתואר התקווה של הקולנוע הצרפתי, אבל כעת הוא מנודה מתעשיית הסרטים, משום שהכל נרתעים מהשתלטנות והניג'וס שלו. בהעדר הצעת עבודה כלשהי, מסכים המובטל לנדוד עד לעיירת סקי באזור הרי האלפים, שם אמורה מערכת אכיפת החוק לשחזר מול מצלמת וידיאו חובבנית את אותו רצח משולש. הוא עצמו נדרש לגלם את הגופות המתות. מעין מטפורה למצבה של הקריירה הפרטית שלו. 

אל עיירת הסקי המנומנמת מגיעה גם ג'רלדין נקש, שעושה פה דמות של שופטת חוקרת האחראית על מלאכת שחזור הפשע. היא צעירה ומהוססת וחסרת ניסיון קודם, ואל תוך הוואקום הזה נשאבות האנרגיות השליליות של השחקן המובטל. הוא מצליח בקלות להשתלט על החקירה כולה, ובתוך כך מתגלים כל הפערים ההתנהגותיים שחוצצים בינו לבין השופטת.

כידוע, לקומדיה חוקים משלה, והחוק הבסיסי גורס שהפכים אנושיים נמשכים זה לזו. מה שגורר בעקבותיו סבל כפול לצופים. לא זו בלבד שחקירת הפשע איננה רצינית, גם החיזור הרומנטי די מקרטע. הברק והאלגנציה, שהם תנאים הכרחיים להתקיימותה של קומדיה רומנטית, נעדרים לגמרי מסרטו של סאלומה. לא דיאלוגים שנונים, ולא מצבים בעלי עניין. גם אלמנט המתח והתכיפות, שחייבים לאפיין חקירת רצח מאומצת, אינם דופקים פה כרטיס נוכחות. מצעד מעייף של דמויות משנה צפויות, המציע בעיקר נשים במצבים מעוררי חמלה, משלים את חוסר החן של "תפקיד חיי".