"בחזרה למחר": הדמיון הפך לבידור תאגידי
העולם העתידני שיצרו דיסני ב"בחזרה למחר" דומה לטיסה קצרה בתרמיל ריחוף - פרץ האנרגיה הראשוני מרגש, אבל מהר מאוד מגיע קרטוע ונחיתה מאכזבת. איפה החזון שהיה שם פעם? נשאר כנראה על רצפת חדר העריכה
וולטר אליאס ("וולט") דיסני הוא לא רק האבא של מיקי אלא גם איש החזון של מה שהוא כינה "אבטיפוס ניסיוני לקהילה של העתיד" או בקיצור הלועזי: EPCOT. הפארק, שנפתח ב-1982, 16 שנים לאחר מותו של דיסני, מהווה עדות לקשר העמוק במחשבתו בין טכנולוגיה ואוטופיה. השאיפות של דיסני לא התמצו בבידור להמונים, אלא ניסו לעורר השראה באמצעות מודל של מערכת חברתית-טכנולוגית הפועלת באופן מושלם, הרמוני, מחנך ומבדר.
עוד ביקורות סרטים בערוץ הקולנוע:
- פרחים לאנה
27 שנים לפני EPCOT הוקם בדיסנילנד בקליפורניה המתחם הראשון של "עולם המחר" ("Tomorrowland") - רמז ראשון לגבי היקף שאיפותיו של דיסני בתחום העתידנות. "בחזרה למחר" (השם העברי שניתן לו) הוא גם סרט חדש בבימויו של בראד בירד יוצר "ענק הברזל", "משפחת סופר-על" ו-"רטאטוי". במתכונת של "הפיראטיים של הקאריביים", זהו ניסיון לעבד מתקן (או מתחם, במקרה זה) בפארק שעשועים של דיסני לזיכיון פנטזיה עשיר תקציב עם תקווה לפרקים עתידיים רבים.
על פניו נראה שזהו חיבור מבטיח בין הבימאי, והאידיאלים שאותם חותר (או מתיימר) הסרט לייצג. בפועל התוצאה מאכזבת קשות. ניתן לדמות את הסרט ל-Jet Pack ("תרמיל ריחוף") – אותו מכשיר נישא על הגב המאפשר ריחוף לפרקי זמן קצרים. ה-Jet Pack משמש בסרט כדימוי עבור הגיבור הצעיר, הבונה אחד כזה, וחלומותיו לגבי העתיד. אך, כמו במכשירים מסוג זה, פרץ האנרגיה הראשוני של הסרט מתחיל לקרטע, ומסלול התנועה העלילתי מזגזג באופן מסוכן עד הנחיתה הגובלת בהתרסקות.
בתחילת שנות ה-60, פרנק הצעיר (תומס רובינסון) מגיע לתצוגת היריד העולמי בדיסנילנד בשאיפה להשתתף בתחרות בה יציג את "המצאתו" - Jet pack שבנוי על בסיס שואב אבק. הוא מתגלה ע"י מגלת כישרונות מהעתיד: ילדה בת גילו שנקראת אתנה (ראפי קאסידי), ושמובילה אותו דרך מתקן בפארק לתוך הטריטוריה הקסומה של עולם העתיד - עיר שנראית כמו גילום של חלום מושלם על עתיד טכנולוגי כפי שהיו מדמיינים אותו בארה"ב של שנות ה-50.
לפחות על השאלה האחרונה ניתן לענות. מה שקרה הוא החלפת הדמיון בבידור תאגידי. חרף נוכחותו של ברד בירד כבימאי ותסריטאי (יחד עם דיימון לינדולף - אחד הרעות החולות של סרטי הפנטזיה העכשוויים), התסריט נותר כה מבולבל עד שההיגיון העלילתי שהוא מציע לגבי "המשבר" ו"פתרונו" נותר לא לגמרי ברור.
לא ניתן להתעלם מכוונתו החיובית של הסרט לשמש נוגדן לכמות הבלתי סבירה של סרטי דיסטופיה לטף בקולנוע האמריקאי העכשווי. הוא מתייחס באופן מפורש לכוונות אלו באמצעות רצף דימויי מורים המציגים את החזון הקודר של טקסטים דיסטופיים ידועים. אבל, תוהה הגיבורה (ואיתה גם הסרט), אם יש בעיה - אקולוגית, חברתית, טכנולוגית - מדוע לא להאמין שאפשר לתקנה? "בחזרה למחר" מנסה להיות מגדלור מעורר השראה לגבי עתידו של המין האנושי. בפועל יש בו לא יותר מסקיצה מבולבלת של חזון אוטופי, הבטחה לבידור המגולמת במתקן שעשועים שאליו מנסים לשכנע אותנו לקנות כרטיס.
