3 מחשבות על “פרסי אופיר 2015: מסווג חריג”

1. הי איתן ידידי בקר טוב מה אתה אומר על 10אחוז ילדה שלי
   ———————————-
   איתן לסמי טאט: כמו שכתבתי בטוויטר: 10 אחוז ילדה שלי הוא סרט קטן, מקסים, מתוק, חכם. הסרט יוצא להקרנות מסחריות בעוד כחודש וחצי. פוסט מנומק יותר יגיע בהתחלת יולי, עם יציאתו למסכים (ואגב, זה זמן שעדיין יהיה רלוונטי להקרנות האקדמיה, שמסתיימות בסוף יולי. מקווה שחברי האקדמיה לא יתעלמו מסרט היפה הזה)

2. אני מסכים עם הרבה מהנקודות שהעלית, אם כי המסקנה הסופית שלי דווקא הפוכה משלך: חשבתי שהסרט חכם ומענג עד הנקודה שבה רמות הטירוף עולות, ושם הוא פשוט עושה מהלך עלילתי אחד יותר מדי שפוגם מעט בסרט.
   ועכשיו קצת יותר בפירוט:
   מתחת לכל הקומדיה האפקטיבית אך מעט מטופשת, רגעי האימה הזולים והגזענות המבחילה, נמצא סרט שמתאר בצורה מדויקת וכואבת מה זה להיות חייל תמים וחנון בין ערסים. סטריאוטיפי, שטחי, מכליל, רדוד, הכל נכון, אבל דברים כאלה קורים. זה לא "אפס ביחסי אנוש" שתופס בצורה מבריקה את חווית השירות של הרבה יותר מדי אנשים. זה סרט שתופס רגעים בשירות שעוברים על חיילים מסויימים מאוד שיוצאים פגועים ומצולקים. הסיבה שדווקא רגעי האימה הזולים עבדו עליי כל כך טוב, היא שהם מודבקים בגסות על רגעים שלחלוטין מרגישים כמו סרט אימה עבור אלו שנמצאים בסיטואציה המסוימת הזו, וכל מי שיכיר את זה יתענג לחלוטין מהסרט. דווקא כשהוא הולך רחוק יותר עלילתית, התחושה הזו נפגעת כאמור.
   עניין אחרון: הסרט מתאר מציאות מאוד מסוימת, ובמציאות הזו אין צורך לתת עומק פסיכולוגי לדמות של חייל קרבי ערס או להתעללויות בערבים, כי זה פשוט קורה. יש אנשים כאלה, ולצורך העניין בשבוע אבט"ש לא תמיד תיחשף לעומקם ולרקע שלהם. כי ככה זה לפעמים בחיים, שטחי. עצוב אבל זו המציאות של לא מעט אנשים. השילוב בין הרגעים האלו לסרט אימה פשטני, כולל משחק על הציפיות שלנו מסרטים כאלו, הוא מה שהפך אותו למוצלח כל כך לדעתי.
   אני מקווה שכשהוא ייצא להקרנות מסודרות יותר יתפתחו דיונים סביבו, כי אני חושב שהוא מעלה המון נושאים ראויים לדיון, לטובה ולרעה.

3. ראיתי את מסווג חריג בפסטיבל אוטופיה האחרון והרשה לי לחלוק על דעתך לגביו.
   מדובר לדעתי בסרט ענק! במיוחד על רקע הקולנוע המקומי המשמים והצפוי ברובו. סרט שמשחק ומלהטט בין ז'אנרים ולא מפסיק להפתיע.
   אני לעומתך חושב שהתסריט שלו הוא לא פחות ממבריק. תסריט שלוקח הוויה ישראלית מוכרת (כפי שגם אתה ציינת) ומנתב אותה אל מחוזות ההומור והפחד בנגיעות של סאטירה, ציניות, אימה ומתח וכל זאת בתוך המסגרת הצבאית המופרכת וההזויה בלאו הכי. אין שום צורך בסרט מהסוג הזה ליצוק עומק פסיכולוגי מעמיס על הדמויות מכיוון שהוא משחק במגרש משחקים מסוג אחר – הוא לא סרט דרמה אלא סרט ז'אנר וככזה הוא פחות מתעסק בעומק הפסיכולוגי של הדמויות ועומקן הרגשי אלא מסמן את אופיין, מציב אותן במצב קיצוני ואיימתי ובודק את צורת ההתמודדות שלהן בו. מספיק לנו לקבל את האפיון הייחודי של הדמויות ואת יחסי הגומלין ביניהן, בכדי לייצר הזדהות בסיסית שתגרום לנו לחשוש לחייהם.
   לעומת ניסיונות עבר בתחום הז'אנר והאימה בארץ הסרט הזה לא מנסה להיות אמריקה. הסרט הזה מאוד ישראלי והוא מצליח לנתח ולבקר בהצטיינות היבטים שליליים בחברה הישראלית בעיקר בכל מה שנוגע לפחד והאיבה כלפי השונה, החריג והאחר ובעיקר מערבים. לדעתי פספסת את הסאבטקסט במה שכינת "מטריד" בכל הנוגע ליחס לערבים בסרט הזה, יש פה ביקורת נוקבת על דפוסי התנהגות נפוצים בחברה הישראלית והפחדים הגזעניים שלהם. יש פה ביקורת עלינו כחברה חשדנית ומתעמרת, על הצבא כגוף מרעיל נשמות שהופך ילדים טובים לבהמות אנטי מוסריות ועל כך שבסופו של דבר האויב הכי גדול שלנו זה אנחנו עצמנו. ולדעתי היחס הזה לערבים כן מפותח בהמשך הסרט, הרי כל הטוויסט (שלא אחשוף מפאת ספוילר) מתחבר לכך באופן ישיר.
   לתחושתי החשיפה האטית של המוטיב המפחיד בעלילה היא לא פחות מגאונית וגורמת לנו כצופים לדמיין את הנורא מכל, שתמיד יהיה נורא יותר מכל דבר שיראו לנו (ראה למשל התינוק בתינוקה של רוזמרי) לפני שנחשפים פני הרוע.
   לעניות דעתי הקריאה שלך את הסרט לא מתייחסת לעולם הז'אנריסטי שבו הוא מתקיים ויותר מחפשת דברים אחרים שלא צריכים להיות בו, אלמנטים שאולי שחייבים בדרמות אבל ממש לא בסרט מהסוג הזה.
   הסרט הזה הצחיק אותי והפחיד אותי כמעט באותה המידה וזה הישג ענק. ושלא נדבר על הליהוק, בימוי השחקנים, העריכה (קצב מדהים יש לסרט הזה!), המוזיקה והצילום שנותנים מצד אחד תחושה של סרט ז'אנר מודע שמתכתב עם סרטים מסוגו, אך עם זאת הוא ישראלי ומקומי לחלוטין. שאפו ענק ליוצריו!
   בסופו של דבר נראה שגם אתה למרות הכל נהנית מהסרט וזה בעצם מה שחשוב בסרט מהסוג הזה – בידור טוב שלא מזלזל באינטליגנציה 🙂
   שיהיה אחלה יום.
   אוהד.